http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=455095סיפור בהמשכים- [עוד] בלוג סיפורים.heCopyright 2026 .נעה.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=455095http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=455095&blogcode=9519443<div align="right" dir="rtl">היי שוב.וכן, מגיע לכם שוב סליחה.כמה פעמים אמרתי שאני אכתוב עוד פרק, ולא כתבתי. פעם אחת התחלתי, כתבתי חצי פרק וברוב טיפשותי סגרתי את החלון של האינטרנט.אבל הנה, עכשיו אני כותבת. תהנו (:פרק 11."אני לא יודעת!" קראתי בבהלה. לא היה לי מושג למה סימה שמה תמונה של סבא שלי במשרדה, אם היה ברור למדי שהיא לא רוצה יותר קשר איתו, או עם בני משפחתו - לפחות לא איתי."הכל בסדר?" סימה שאלה עם חיוך כשהיא נכנסה לחדר. "שתיכן נראות קצת חיוורות- מה, ראית רוח רפאים או משהו?"תמי ואני צחקנו באי נוחות והרגענו אותה שהכל בסדר. "טוב, אז אני אתחיל," סימה אמרה והתחילה להסביר לקמי איך הכל עובד בחנות. אחרי עשר דקות בערך, הן יצאו מהמשרד לחנות עצמה. שם סימה הראתי לתמי הכל- מאיך לקפל את החולצות עד לאיך להפעיל את המכונת קפה."זהו," היא אמרה לבסוף. "זה כל מה שאת צריכה לדעת. אלא אם כן יש לך עוד שאלות?""אה, כן," תמי אמרה. "מתי אני מתחילה לעבוד?"סימה צחקה. "את החלק הכי חשוב לא אמרתי לך! את מתחילה מחר, המשמרת שלך מתחילה בשמונה בבוקר עדשתיים בצהריים.""ואוכל?""כמובן. את יכולה תמיד לנשנש פה, אבל משתים-עשרה וחצי עד אחת בצהריים את חופשי</div>Sun, 06 Jul 2008 14:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (.נעה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=455095&blogcode=9519443http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=455095&blog=9519443http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=455095&blogcode=9272169<div align="right" dir="rtl">שלום לכולם שוב (:כן, כן. אחרי הרבה זמן שלא עידכנתי, הנה סוף סוף יש עידכון חדש.אבל לפני זה, אני חייבת לכולם סליחה. אני מצטערת שלא עידכנתי כבר *הולכת לבדוק* חודשיים! והנה הפרק הבא D: פרק 10.קובי מייד נענה לחיבוק שלי. הוא הרים אותי מהרגליים וחיבק אותי חזק."התגעגעתי," הוא הסביר בפשטות. "גם אני," אמרתי ונתתי לו נשיקה חטופה. תמי בנתיים גם קמה ונתנה לקובי חיבוק קטן. "מ'נשמע?" היא שאלה אותו, והוא ענה בחיוך רחב. קובי התיישב לידינו והתחיל לספר לנו חוויות מאוסטרליה. כשהוא התחיל לספר לנו על איזה קנגרו כשהוא פגש, צץ רעיון במוחי. "אנייודעת!" 'אם זה סרט מצויר,' חשבתי לעצמי, 'בטח עכשיו תהיה מנורה זוהרת מעל הראש שלי.'"מה?" תמי וקובי שאלו ביחד, קצת מבוהלים ממהתפרצוץ הפתאומית שלי."נעבוד בחנות!""מה?" קובי אמר שנית, עדין מבולבל. תמי, לפחות, נראתה כאילו היא מבינה על מה אני מדברת- ולמזלי היא אהבה את הרעיון."כן!" היא אמרה בהתלהבות. "אבל לא את, רק אני.""למה לא אני?" שאלתי, חצי-נעלבת."כי היא תזהה אותך אם היא תראה את השם משפחה," היא הסבירה לי ואני הנהנתי. "אפשר להסביר גם לי למה אנחנו לא רוצים שבעלת חנות תדע את ה</div>Thu, 29 May 2008 17:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (.נעה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=455095&blogcode=9272169http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=455095&blog=9272169http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=455095&blogcode=8903319<div align="right" dir="rtl">שלום (:אני באמת מצטערת שלקח לי כל כך הרבה זמן לכתוב עוד פרק, אבל הנה הוא.אני חושבת על להחליף עיצוב, אבל אני רוצה לדעת מה אתם חושבים- להחליף או לא?ועכשיו, לפרק.פרק 9.כעבור חצי שעה, שתינו היינו במכונית שלי בדרך לקניון. לתמי היה חיוך גדול מרוח על הפרצוף שלה, ולי היה גוון של ירוק על הפניםשלי. "יש לי בחילה," הודעתי לה. "למה?" היא ציחקקה.הסתכלתי על עצמי, ואז עליה. "תראי אותנו!" אמרתי. שתינו היינו לבושות בוורוד מכף רגל ועד ראש."מה רע בוורוד?" היא עדין צחקקה, ולא יכולתי שלא לצחוק גם. אני לבשתי חצאית ורודה שמגיעה עד הברכים, וחולצה בצבע ורוד פוקסיה. נעלתי נעלי בובה ורודות והיה לי תיק ורוד קטן. תמי לבשה סקיני ורוד זוהר, חולצה ורודה בהירה וקבקבים ורודים."אני בחיים לא לובשת יותר ורוד," אמרתי כשנכנסו לחניון של הקניון."מצטערת, אבל נראה לי שנצתרך ללבוש הרבה וורוד בזמן הקרוב."בזמן שעלינו במדרגות הנעות לכיוון החנות של אחותה של שמחה, כבר התחלתי לפחד. "מה יקרה אם היא שוב תעיף אותנו מהחנות?" שאלתי את תמי."הסתכלת במראה??" היא שאלה אותי. "אין סיכוי שהיא תזהה אותנו."-תמי צדקה. כרבע שעה אחר-כך, שתינו יצאנו מהח</div>Sat, 29 Mar 2008 15:10:00 +0200nobody@israblog.co.il (.נעה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=455095&blogcode=8903319http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=455095&blog=8903319http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=455095&blogcode=8718703<div align="right" dir="rtl">היי לכולם (:טוב, עוד לא קיבלתי 10 תגובות בפרק הקודם, אבל לא נורא- לא תמיד חייבים.אני רק אזכיר שאם מישהו רוצה להיות בקבועים, הוא מוזמן! רק צריך להגיד לי בתיבת מסרים/בתגובות.ועכשיו, לפרק.פרק 8.לא האמנתי שקובי יכול לעשות לי דבר כזה. ניסיתי להתקשר אליו שוב כמה פעמים, אבל הוא לא ענה. 'טוב, את באמת רוצה להיות חברה מעצבנת?' שאלתי את עצמי. 'לא!' אז עזבתי את זה. כמה שזה היה קשה, לא חשבתי עליו: חשבתי רק על סבתא שלי.עליתי לחדר של סבא שלי, כי שם הכי כיף לי לחשוב. ישבתי על עדן החלון הגדול והסתכלתי על המכוניות שעוברות. היה לי קשה לחשוב על סבא שלי בלי מישהי שתעזור לי להסתכל על הדברים בפרופורציה; לנסות לפצח תעלומה זה דבר קשה. "תעלומה," אמרתי לעצמי בקול חלש וציחקקתי. "זה מה שאתה רוצה שאני אהיה? בלשית?" שאלתי את התמונה של סבא שלי שהייתה על השידה. בתמונה הוא היה עם סבתא שלי ביום החתונה שלהם. בהיתי בתמונה דקות אחדות ועדין לא האמנתי שיכוללהיות שאבא שלי נולד מאשה אחרת, לא מזו שבתמונה. -ביום למחרת שוב ניסיתי להתקשר לקובי כמה פעמים, אבל הוא שוב לא ענה. שלחתי לו אס.אמ.אס קצר שאמר,"תתקשר אלי",וזהו. לא חשבתי עלי</div>Thu, 28 Feb 2008 13:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (.נעה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=455095&blogcode=8718703http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=455095&blog=8718703http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=455095&blogcode=8693984<div align="right" dir="rtl">היי (:מה שלומכם הפעם?טוב, מכירים את זה שאתם כותבים פוסט יפה, ארוך ומשקע- ופתאם המחשב נתקע, או מאיזושהי סיבה-הפוסט נמחק?כן, אני לא סובלת שזה קורה. בכל מקרה, הנה הפרק שחיכיתם לו (:פרק 7."אני מצטער שלא סיפרתי לך קודם," אבי אמר."זה בסדר, אני מבינה.""טוב, קמי, אני מצטער אבל אני צריך לחזור לעבוד. אם את צריכה משהו את יודעת שאת מוזמנת להתקשר מתי שאת רוצה.""כן, אבא. תודה. ביי." אמרתי וניתקתי את השיחה. כמוני ראיתי את תמי סוגרת את הטלפון השני ומניחה אותו על השולחן."אני לא מאמינה," אמרתי. "גם אני לא," תמי אמרה. "אני פשוט לא מבינה איך יכול להיות שסבתא שלי היא אולי לא סבתא שלי. ושלא ידעתי על זה עד היום.""אני מצטערת," תמי אמרה בשקט, ואז הוסיפה בקול יותר חזק, "את רוצה שוקולד? את תיעלבי, אבל את נראת קצתחיוורת.""כן, תודה," אמרתי. תמי הלכה למטבח ואני התיישבתי על הספה הגדולה יותר. "הנה," תמי אמרה אחרי דקות אחדות, כשהיא חזרה עם שוקולד ועם קצת מים. לקחתי ביס מהשוקולד ולגמתי מהמים והנחתי את שניהם על השולחן."אני פשוט עדין לא יכולה להבין איך יכול להיות שסבא שלי בגד בסבתא שלי. ואיך יכול להיות שמישהי אחרת היא סב</div>Sat, 23 Feb 2008 13:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (.נעה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=455095&blogcode=8693984http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=455095&blog=8693984http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=455095&blogcode=8622101<div align="right" dir="rtl">שלום לכל הקוראים (:הופתעתי לטובה מכמות התגובות בפוסט הקודם- הגענו לכמעט שלושים D:אני רק רוצה להגיד : תודה רבה! D:אני מצפה לעוד פוסטים מלאים בתגובות ;) ושוב אני אזכיר שאם מישהו רוצה להיות בקבועים, הוא מוזמן! רק צריך להגיד לי בתיבת מסרים/בתגובות.שמתי לב שיש מלא אנשים שהם כן קוראים פה בקביעות, אז אם אתם רוצים אני עדין יכולה להוסיף אותכם לקבועים, רק תבקשו ממני לא להודיע לכם כל פעם וככה לא תהיה בעיה (:ועכשיו, לפרק.פרק 6."כן, עוד פעם." אמרתי גם אני בחוסר אונים."מה אפשר לעשות?" תמי שאלה בעצבנות קלה. ידעתי שהיא לא תעזוב אותי ואת התעלומה הזו לבד, אבל הייתי בטוחה שהיארצתה להניח לכל הסיפור לחזור לחיים שלה. "את לא עוזבת אותי, נכון?" ווידאתי. "ברור שלא!" תמי אמרה בטון משכנע. תמי שקרנית טובה, את זה תמיד ידעתי, אבל אני הייתי היחידה שידעה לגלות מתי היא באמת משקרת ומתי היא לא- והפעם היא לא שיקרה. חייכתי לה חיוך קטן וחזרתי לחשוב. לקח לשתינו כמה דקות לזכור שאנחנועדין עומדות מול הדלת החומה של הדירה של אחותה של שמחה. הסתכלנו אחת על השניה, ושתינו פרצנו בצחוק פרוע. לקח לנוכמה זמן להרגע. "כנראה שלצחוק זה באמת</div>Tue, 12 Feb 2008 19:47:00 +0200nobody@israblog.co.il (.נעה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=455095&blogcode=8622101http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=455095&blog=8622101http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=455095&blogcode=8542894<div align="right" dir="rtl">שלום לכולם (:מה שלומכם? אני חולה, אבל לא נורא- זה לא בלוג אישי, זה בלוג סיפורים. אז הנה הפרק החדש, שניסיתי לעשות ארוך יותר. אני צריכה לעבוד על זה :|מקווה שתאהבו.פרק 5.תמי ואני ברחנו מהחנות. לקח לי כמה זמן למצוא את המילים שלי, ולפי חוסר הדיבור של תמי- גם לה.כשסוף סוף מצאתי את המילים שלי, כל מה שיכולתי להגיד היה, "וואו."תמי חזרה לעצמה יותר מהר. "כן, וואו," היא אמרה. "מה לעזאזל זה היה?""אני באמת לא יודעת," אמרתי. "איך אני שונאת וורוד עכשיו," אמרתי והסתכלתי בגועל על החולצה המכופתרת הוורודהשלי.תמי צחקה. "כן, אה?" "כן." שוב שתינו שקענו במחשבות. "אז מה עושים עכשיו?" שאלתי אחרי כמה דקות של שתיקה ארוכה."אני לא יודעת. מה את רוצה לעשות?""אני רוצה לדעת למה היא כל כך לא רצתה לדבר איתנו.""גם אני," תמי אמרה. "את הכנסת אותי עכשיו לכל הבלאגן הזה, ואני חייבת לגלות מה קרה.""ואני רוצה גם לדעת מה גרם לה לסלידה כל כך גדולה מהשם משפחה של סבא שלי."-כחצי שעה אחר-כך, שתינו שוב היינו בחדר שלי. ישבנו על המיטה הגדולה שלי, בין כל הדובים שאני כל כך אוהבת. תמי הסתכלה בספר טלפונים העבה והצהוב, ואני חיפשתי במחשב הנייד</div>Thu, 31 Jan 2008 20:27:00 +0200nobody@israblog.co.il (.נעה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=455095&blogcode=8542894http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=455095&blog=8542894http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=455095&blogcode=8415321<div align="right" dir="rtl">שלום שוב :)בלי הרבה דיבורים הפעם- ישר לפרק.""זה בשביל המצפן!" צעקתי ורצתי להביא את המצפן הקטן שלי. רק אז שמתי לב שהמחוגה לא זזה בכלל. שמתיאותו על הדף, הסתכלתי על איפה שהצפון אמור להיות, הסתכלתי על תמי וראיתי את התדהמה גם בפניה. "פרק 4."זה נראה כמו..." תמי אמרה, מנסה למצוא את המילים שלה. "מפה?" שאלתי, ותמי גיחכה. "ברור שזה מפה, קמיל," היא אמרה. "אבל של מה?" המשכנו להסתכל על המפה עוד כמה דקות. עד שזה בא אלי."תמי!" צעקתי כל כך חזק עד שהיא קפצה. "זו המפה של הקניון!"היא הסתכלה על המפה כמה שניות, ואז היא צרחה גם. "נכון!" "איזו קומה?" שאלתי."שלישית- פה השירותים!" תמי אמרה והצביעה על ביתן קטן על המפה. "נכון! גאון, סבא שלי, גאון.""אבל רגע, קמיל- לאיזה חנות צריך ללכת?"זה השתיק את שתינו. באמת שלא ידענו לאיזה חנות אנחנו צריכות ללכת, ומה אנחנו נמצא שם. "זה מחזיר אותנו לכלום," אמרתי בשקט."לא נכון," תמי אמרה עם חיוך רחב. "תסתכלי טוב טוב על המצפן," היא אמרה, ואז ציירה קו עם האצבע שלה מהמחוגה של המצפן עד לחנות ק</div>Sun, 13 Jan 2008 16:07:00 +0200nobody@israblog.co.il (.נעה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=455095&blogcode=8415321http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=455095&blog=8415321http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=455095&blogcode=8369958<div align="right" dir="rtl">היי :)שלוש פעמים. שלוש פעמים כתבתי את הפרק הזה והוא נמחק לי. בתקקוה שהפעם זה לא יימחק :|אממ, אם יש מישהו שרוצה להיות בקבועים ושאני אודיע לו כל פעם שיש פרק חדש, שיגיד לי בתגובות :)פרק שלישי.בידיים רועדות הפכתי את הדף. במקום לראות מכתב כתוב בכתב ידו הצפוף של סבי, ראיתי ציור בלתי מוגדר.התחלתי לבכות. "זהו?" שאלתי את האוויר. "זה כל מה שאתה משאיר לי?!" זרקתי את המכתב על הרצפה בכעס. אני באמת לאיודעת למה ציפיתי- אולי לראות משהו שלא ראיתי קודם, כמו עם המצפן? רצתי לאוטו הקטן שלי מסוג מיני קופר, ובעיניים דומעות נסעתי לבית של תמר. תמר, או תמי כמו שכולם קוראים לה, היא החברה הכי טובה שלי. היא ברמנית, בגלל זה ידעתי שהיא תהיה בבית בשעה אחת בצהריים. עוד לפני שהספקתי לצלצל בדלת של הדירה שלה היא פתחה לי את הדלת. בלי להגיד מילה זרקתי את התיק שלי על הספה והתיישבתי לידו. תמי הכינה לנו כוס קפה ובאה להתיישב לידי. היא חיכתה שאני אפסיק לבכות ואז שאלה,"את מתגעגעת לסבא שלך?""לא," אמרתי. כשהיא הסתכלה עלי במבט שואל, הוספתי, "זאת אומרת, כן. אבל לא בגלל זה אני בוכה." ואז סיפרתי לה על המצפן, השעון והמכתב. היא רק הסתכל</div>Sun, 06 Jan 2008 21:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (.נעה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=455095&blogcode=8369958http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=455095&blog=8369958http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=455095&blogcode=8318106<div align="right" dir="rtl">תודה רבה על התגובות בפרק הקודם, זה ממש שימח אותי :)אממ והחלטתי לאמץ את הרעיון של חברה שלי, מור, שכשהיה לה בלוג סיפורים היא כתבה פרק חדש רק אחרי 10 תגובות. נראה איך זה ילך :)פרק שני. כל השבוע התבודדתי בחדר שלי, כשהמצפן אירח לי חברה. אבא שלי, שכנראה הרגיש אשם איכשהו, ניסה לבוא אלי, אבל זה לא עזר. הוא אף-פעם לא היה שם בילדותי, לא מאז שאמא שלי עזבה אותנו. הייתי בת שנתיים, ונמאס לה. אני חושבת שהיא הייתה בדיכאון, אבל אבא <span style="font-size: 10pt</div>Mon, 31 Dec 2007 14:42:00 +0200nobody@israblog.co.il (.נעה.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=455095&blogcode=8318106http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=455095&blog=8318106