כן, אני באמת verbrene innerlich. או שלא. אני לא יודעת, אני מבולבלת.
אני כבר לא מרגישה טוב בשום מקום. שום מקום. אני לא יודעת איפה אני רוצה להיות, עם מי אני רוצה להיות. אה, בעצם אני יודעת. עם אף אחד.
אני כן מרגישה בנוח עם (חלק מ)האנשים שאני מכירה, אבל לא יותר מזה. אני לא באמת חברה של מישהו. וכרגע אני גם לא רואה אף אחד שזה אכפת לו, כולל אני. לא עשיתי שום דבר בקשר לזה, זה אומר הכל.
אני אפילו לא בטוחה בקשר לפה. אני מתה לסגור את הבלוג, להרחיק את עצמי ממני, להרחיק את כולם ממני. לא צריכה יותר את הזבל הזה.
אבל אני לא יכולה לזרוק את עצמי לפח. לא אחרי תקופה של למעלה משנה.
היו לי חברים, היו לי אנשים שכיף לי איתם. ועדיין יש, אל תטעו. אבל זה לא אותו דבר. היו אנשים שיכולתי לדבר איתם על הכל. רגע, אני צריכה לחשוב שנייה.
חשבתי.
בעצם לא היו. לא דיברתי איתם על הכל, עם אף אחד בחיים שלי לא דיברתי על הכל. והשאלה הגדולה היא: זה בכלל משנה לי?
כל מה שאני רוצה זה ידידים, וזה מה שיש לי עכשיו. ברור שחבר טוב מאוד לא יזיק, וברור שיש כמה שעומדים על סף ההגדרה הזו או שלפחות יגדירו את עצמם כאלה, אבל לא, אני לא רואה את זה. אנשים כל כך נחמדים, שקשה לי לפגוע בהם. אנשים רואים אותי בתור חברה אמיתית. בעצם, אני משערת שאנשים רואים אותי בתור חברה אמיתית. ואני יודעת שאני פוגעת בהם, ואני לא יודעת למה אני עושה את זה.
מה שאני צריכה זה חופש. לא חופשה, כמו עכשיו, אלא חופש. בלי המשפחה שלי, בלי החברים (סליחה, ידידים) שלי, בלי רעש של עיר (ככה שברלין נשללת על המקום).
אני חייבת שקט, שאני לא מוצאת בבנימינה. אני בכלל לא יודעת כמה אני אוהבת להיות פה.
אני רוצה להיות במקום שאני לא מכירה, בלי לחץ של זמן, בלי לחשוב על חזרה. אני לא יודעת כרגע מה אני עושה פה. ואני גם לא רואה מקום אחר שאני יכולה לקבל בו את מה שאני צריכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Xx..michelle..xX