בגלל מה שסיפרתי עליו בפוסט הקודם.
יש ימים שפשוט אי אפשר יותר, כמו היום. היה לי שבוע נוראי, השתגעתי, איבדתי המון דברים... ואולי גם חברים.
אני הרגשתי שאני לא יכולה יותר. עוד שיעור אחד, לראות שוב את הפרצוף שלהן, והייתי משתגעת.
אני לא מבינה מה קורה לי בכלל, הן החברות שלי, שתמיד היו שם בשבילי. או שלא. איזה צביעות... אני חושבת שבאמת חשוב להן להיות חברות שלי, אבל לא יודעות איך להעביר את זה.
אני לא אומרת שרק אני הייתי בסדר. אני מניאקית לא קטנה. אני יודעת שאני מבאסת אותן לפעמים, שאני לא תמיד חברותית ונחמדה. אבל אני מעוצבנת, מה לעשות... והכי גרוע, שאני לא יודעת על מה.
אני חושבת שזה בא מהמתח של התקופה האחרונה. זה התחיל במבחן בהסטוריה, ומשם הכל התגלגל. אני חושבת שהייתי קרוב מאוד להתמוטטות עצבים.
וזה הרגיז אותי גם שהן פשוט נעלמו לי והשאירו אותי לבד. ואני ממש מרגישה לבד. לא מספרים לי כלום, הן עושות שיחות אחת עם השניה ועם עוד בנות על הכל, ואני נשארת בחוץ. תמיד אני מגלה אחרונה... הכל.
אני לא מכריחה אותן להיות חברות שלי. ואני מרגישה פשוט חרא, כמו בן אדם חרא, שזה מה שהוא חושב על החברים שלו. עברו לי הרבה מחשבות בראש, היו ימים שנהייתי מטורפת לגמרי, וחשבתי על דברים שאני אפילו לא יכולה לכתוב עליהם, מרוב שאני חושבת שהם חמורים.
אולי אני כותבת את זה בשביל שהן יראו? אני בכלל לא יודעת אם הן קוראות פה. וגם אם כן... אני לא רוצה שיראו את זה, אבל כן יראו את זה, אז למה אני עושה את זה? אני מרגישה כאילו אני שונאת את כולם, אבל הכי את עצמי... אם זה בגלל איך שאני נראית- שאני חושבת שאני אחד האנשים הכי מכוערים בעולם. אני משתדלת לא להסתכל במראות, כי אני יודעת שאני אתבאס. אבל מילא זה. אני שונאת את האישיות והאופי שלי- תראו מה כתבתי עכשיו על האנשים הכי קרובים אלי. אני שונאת את זה שקשה לי בהכל. הציונים שלי אולי גבוהים, לא משנה שעכשיו פחות, אבל כל מה שמסביב.. הלחץ... אני לא עומדת בזה.
אני חושבת שכל מה שיצא ממני בדקות שכתבתי את הפוסט זה רק בגלל התקופה. אבל איך זה יכול להיות שבדיוק שהצלחתי למצוא משהו שאני אוהבת- ריקוד ונוע"ל, זה בא? אני לא יכולה להבין. זה עושה לי טוב, אבל מצד שניתראו מה אני אומרת, ועוד על מי. מתנצלת? אני לא יודעת. בכל זאת נפגעתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Xx..michelle..xX