קיבלתי אפטר ...אז הגעתי הביתה מאוחר והתחלתי לעיין בפוסטים.
ידעתי שיש לי זמן מחר ללכת לבית הספר להגיד שלום לכולם על מדים ועם שרוך- חיילת מדוגמת לכל דבר. אבל פתאום לא ממש הבנתי את מי אני הולכת לראות ...
אני לא מאמינה שאני הולכת לכתוב את זה בכלל אבל... שכחתי.
שכחתי את הרגשות שעלו בי כשהייתי רואה את טלי.
שכחתי את ההתרגשות שהייתה לי כשנכנסתי לבית הספר בפעם הראשונה אחרי שסיימתי בית ספר.
שכחתי את ההרגשה שבית הספר הוא הבית השני שלי.
לא בוער בי דחף להיכנס לשם.
לא בוער בי דחף לבדוק אם אחת המורות מחוברת בפייסבוק.
חכו דקה... אני רוצה לבדוק משהו עם עצמי.
הייתי ביב'6 ? קטע ...
טוב בדקתי.
לא. זה עדיין לא מרגש אותי.
זה אפילו לא מעלה בי חיוך... אני מסתכלת על הסרטונים ותוהה מתי זה בדיוק קרה.
מנסה להיזכר ברגעים שישבנו על הספסל ההוא ודיברנו.
שכחתי.
הבסיס שלי- זה הבית השני שלי.
המשרד שלי- המקום שבו אני יכולה לנשום ולברוח אליו.
הבנות- האנשים שגורמים לי להרגיש טוב עם עצמי.
הטלפון מהקצינה שלי היום- זה מה שעשה לי את היום.
צדקתי... הצבא החליף ושינה את הכל.
אין ריקנות.
עכשיו יש לי
מ"פ
מ"מ
5 מפקדות
50 חיילים
7 מש"קיות
קצינה
שממלאים אותי לחלוטין.
אין פינה בלב שלי שהם לא השתלטו עליה. יש בסיס שלם שאני חלק ממנו.
מי זוכר את בית הספר ?
אני תוהה אם לקפוץ מחר ולעשות ניסוי עם עצמי...
אולי נלך על זה.. אבל אחר כך, ישר לבסיס.
אתמול הייתי כל היום בסדנאות מחוץ לבסיס. רבתי עם מפקד המרפאה (שעושה לי בעיות עם הכדורים) ואיבדתי מתנה שחייל שלי הביא לי. קיצר, עצבנית. ואז נכנסתי למשרד ועבר לי. הרגשתי טוב... חייכתי...
לאיזה מקום מדהים הגעתי.
להתראות
ספיר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
**sap**