הגיגים מעיר החטאים.

הפרטיות שלי היא מהדברים שאני הכי אובססיבית ו״פסיכית״ לגביהם. לא רק שאני לא בן אדם פרטי אלא אני אפילו די רחוקה מלהיות כזו, אני מאוד פתוחה לגבי כל מה שקשור בי ולכן קל לי לדבר על נושאים אישיים אפילו עם אנשים שאינני מכירה. אבל הפרטיות שעליה אני מדברת היא מסוג אחר לחלוטין, אני שונאת שאנשים ״מציצים״ לי.

אני לא מסוגלת להדליק את מסך המחשב שלי אם ישנם אנשים אחרים בסביבה והמסך הוא בטווח הראייה שלהם, לכן אם אני במקום ציבורי כמו סיפרייה, אני בדרך כלל מתחבאת בפינה או מחשיכה את המסך עד שאני בעצמי בקושי רואה משהו. אני לא מסוגלת להשתמש בפלאפון שלי (חוץ מלדבר ולשחק קנדי קראש דהה) אם אני יודעת שאחרים יכולים להסתכל על המסך שלו, אז כל שימוש בפלאפון נעשה בסתר וחשאיות רבה.

אני לא מסתירה כלום, אין משהו שמעורר בי את הצורך להחביא דברים ודווקא בגלל זה ובגלל העובדה שאני מאוד פתוחה, בו זמנית אני גם מאוד אובססיבית כלפי הזכות שיש לי לפרטיות. אני לא יכולה לחיות עם התחושה שמישהו ״מציץ״ לי.

* * *

אתמול בערב החלטתי לעשות קצת סדר בבלאגן שנוצר בבית ותוך כדי זריקת מחברות ישנות מצאתי התכתבות ישנה ביני לבין חברה (מלפני שנתיים וחצי). בזמנו התלהבתי מאיזה בחור שפגשתי אז סיפרתי לה עליו בהתכבות בינינו במהלך אחת מההרצאות באוניברסיטה.

החלטתי לא לשמור את ההתכתבות כמו שאני עושה בדרך כלל אז הלכתי לזרוק את הדף לפח. לא שמתי לב שכשזרקתי אותו, פספסתי את הפח ובמקום לנחות בתוכו, הוא נחת על הרצפה לידו . שעה לאחר מכן רגע לפני שעצמתי את העיניים אדם פתאום אמר לי :״קראתי את ההתכבות שלך על הבחור ההוא, הדף היה מול העיניים שלי אז קראתי״.

לא התעצבנתי, אמרתי לו שזה היה צפוי ואם פתאום אגלה מחר שהוא עבר לי על הפלאפון או הפייסבוק זה גם ממש לא יפתיע אותי (כמובן שהבהרתי לו שאם זה יקרה, הוא לא יראה את הפרצוף שלי לעולם). הוא נעלב וניסה להפוך את עצמו לקורבן, הרי זה ממש לא פסול לקרא התכתבויות פרטיות של אנשים אחרים אבל זה כן פסול מצידי לחשוב שהוא מסוגל להתנהג כפי שהוא התנהג לפני רגע? אחרי שהבין שאני לא מתכוונת לרחם על ״המסכן שחברה שלו לא סומכת עליו וחושבת שאין לו כבוד לפרטיות שלה״ הוא ביקש ממני סליחה והודה שלא הייתה לו שום זכות לקרא משהו כה אישי.

מצחיק כי פרטיות לא באמת יש לי, כל דבר אישי בי ובחיי אני חושפת בפניו אבל ברגע שהוא ״הציץ לי״ הוא בעצם שלל ממני את הזכות לפרטיות. גם אם אין לי מה להסתיר, אני עדיין רוצה לדעת שהזכות הזו קיימת. אולי בגלל זה אני תמיד מסתירה את המסך שלי באובססיביות או סוגרת את המגירות כשאנשים באים לבקר, כי גם אם אין שם דבר - אני רוצה לממש את הזכות שלי.

אחרי אתמול, הפרנויה והאובססיביות שלי בנוגע למציצנות של אחרים בהחלט עלו והגיעו לשיאים חדשים...

* * *

אני לעולם לא אבין אנשים שמרשים לבני הזוג שלהם לעבור על ההודעות שלהם בפלאפון וברשתות החברתיות, מה זה חוסר האמון הזה? למה בכלל אתם נמצאים עם מישהו שצריך לקבל גישה לדברים כאלו על מנת שיהיה לו ביטחון בכם ובקשר שלכם? בעיניי זו תופעה פסיכית, איך אנשים חושבים שזה לגיטימי לעבור על הודעות של אנשים אחרים? אני באמת לא מבינה.

אוהבת המון,

היילי מונרו

XOXO