http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=452287הגיהנום ריק, כל השטנים נמצאים כאן- וויליאם שייקספיר.heCopyright 2019 היילי מונרו.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=452287http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=452287&blogcode=14936703<div align="right" dir="rtl"><p><span style="font-size: small;">אני לא מוכנה לכתוב פוסט פרידה כי הסגירה של ישראבלוג מבחינתי היא לא הסוף, היא רק ההתחלה. של מה? אני לא בטוחה אבל ההודעה על הסגירה הייתה סוג של כאפה שהעירה אותי. נזכרתי כמה שאהבתי לכתוב, ועד כמה הכתיבה עצמה עזרה לי לדחוף את עצמי קדימה ולהעיז לחלום. חלומות שנמצאים בראש נשכחים ונעלמים עם הזמן, חלומות שמקלידים לעומת זאת תמיד נשארים שם להזכיר לנו לא לוותר על עצמנו. </span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;">אני רוצה לחזור לכתוב, אני צריכה לחזור לכתוב, קשה לי בחיים כשאין לי את התרפיה שבכתיבה לכן החלטתי שאני חוזרת אומנם בפלטפורמה אחרת, אבל אני חוזרת לכתוב. מי שהכיר או המשיך לעקוב אחריי מוזמן כמובן לעבור לקרא אותי במקום שאליו אעבור, רק אני מזהירה מראש שהזדקנתי (כבר בת 28, מי היה מאמין) והחיים באמריקה הם לא כאלו נוצצים כמו שכולם חושבים, החלום האמריקאי גורם לי לגחך ולא נהייתי יותר יציבה נפשית אלא ההפך עם הגיל והקשיים נוסף לו גם מרמור. </span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;">הא ובניגוד למה שנחזה בעקבות הפוסט הקודם, עוד לא התגרשתי. לא התגרשתי כי אני עדיין מנסה לפענח איך הדבר הזה שנקרא ״נישואים״ עובד, ה ״עוד״ הוא כי אני לא יודעת אם זה אי פעם באמת יעבוד. אולי כן ואולי לא. </span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;">מכיוון שזה לא פוסט פרידה, אני לא אכתוב כאן איחולי ברכה ותודה לאנשים המדהימים שאתם שהפכתם לחלק מהחיים שלי אבל מכיוון שבעוד שלושה ימים תיגזל ממני האפשרות להגיב לכם כאן, אני מצרפת את כתובת האימיל שלי והכתובת של הבלוג שיצרתי בוורדפס עם הגיבוי המלא של הבלוג הזה, למקרה שתרצו לשמור על קשר 3&gt;</span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;"><span class="gI">haileymonroe33333@gmail.com</span></span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;"><span class="gI">הבלוג שפתחתי בוורדפרס אתמול ואמשיך לכתוב בו, ייקח לי זמן מה להבין איך האתר עובד אז תסלחו לי שהוא נראה כמו מחסן שומם עד אז:</span></span></p> <p><span style="font-size: small;"><span class="gI"><br /></span></span></p> <p><span style="font-size: small;"><span class="gI">haileymonroe.wordpress.com</span></span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;"><span class="gI">וזהו, לא נפרדת, אתם יודעים איך למצא אותי :) אשמח כמובן שתעדכנו אותי אם העברתם את הבלוג הישן שלכם או פתחתם בלוג חדש במקום אחר.</span></span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;"><span class="gI">נשמור על קשר, </span></span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;"><span class="gI"><br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/87/22/45/452287/posts/29181920.jpg" alt="" width="232" height="307" /></span></span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;"><strong><span class="gI">אוהבת המון,</span></strong></span></p> <p><span style="font-size: small;"><strong><span class="gI">XOXO</span></strong></span></p> <p><span style="font-size: small;"><strong><span class="gI">היילי מונרו </span></strong></span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span class="gI"><span style="font-size: small;">3&gt;</span><br /></span></p></div>Thu, 28 Dec 2017 23:09:00 +0200haileymonroe33333@gmail.com (היילי מונרו.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=452287&blogcode=14936703http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=452287&blog=14936703http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=452287&blogcode=14872600<div align="right" dir="rtl"><p><span style="font-size: small;">זה נגמר, סופית, הוא נפרד ממני. מחכה שילך לעורך דין ולהסדיר את הסכם הגירושים.</span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;">המצב היה מחורבן במשך הרבה זמן, בהתחלה באשמתי למשך תקןפה של כמעט שננ, בחודשים האחרונות באשמתו כי הוא אהב לשנוא אותי יותר משהוא אהב אותי ורצה לעבוד על הקשר. לפני שבועיים ישבנו אצל הפסיכולוגית שלי הוא נשאל מה דבר אחד שהוא אוהב בי, אחרי שבהה בתקרה במשך מספר דקות הוא בסוף אמר ״היא יפה״. באותו הרגע הבנתי הכל..</span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;">הוא היה צריך תירוץ בשביל לעזוב, כי בכל זאת הוא קתולי וזה, צריך שייראה טוב בפני הכנסייה, המשפחה ומעגל החברים המבוגרים והפרימיטיביים של (מעגל של פוליטיקאים שמרנים קיצוניים בגיל של ההורים שלנו, זה מה שמעצב את האידיאולוגיות שלו).</span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;">הוא מצא תירוץ לעזוב אותי, התירוץ שסוף סוף ישחררו אותו מכבלי הנישואים הארורים האלו. התירוץ הוא שהלכתי למפגן תמיכה ב- Planned Parenthood היום. הארגון שהציל אותי כשהייתי סטודנית ענייה חסרת ביטוח בארה״ב ולכן לא הייתה לי אפשרות ללכת לאף רופא בארה״ב, כי ככה זה כשאין ביטוח- תמותו להם מול העיניים. פלאנד פרנטהוד היו היחידים שהיו מוכנים לקבל אותי, לערוך בדיקות רפואיות ולהעניק טיפולים, בחינם. הארגון הזה מציל את חייהן של מאות אלפי נשים עניות דלות אמצעים בארה״ב. אבל 3% מהפעילות של הארגון הזה היא ביצוע הפלות, לכן אני רוצחת מהגיהנום שתומכת בארגון שבין היתר מבצע הפלות. הרבה יותר הומאני זה לעודד הפלות קולב והתאבדויות על ידי איסור הפלות, כי עדיף שנשים ימותו במקום שתהיה גישה להפלות בטוחות. אבל עזבו, זה באמת לא רלוונטי כרגע. פשוט שתדעו שאני השטן (ליטרלי הוא האשים אותי בהיותי השטן כי בהפגנה הגיע מפגין 1 מתוך 1000 שהציג את עצמו כנציג של כת השטן).</span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;">עם המשפחה שלי ניתקתי את הקשר לפני מספר שעות. הם הטיחו בי כמה שהחיים שלי לא שווים כלום ובמילים עדינות רמזו שעדיף להתאבד מלהיות אני.</span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;">אז אני באמת נעה בין הרצון העז הזה פשוט לגמרי עם הכל ולדפוק לעצמי כדור בראש (אל דאגה סביר להניח שזה לא יקרה, לא כרגע לפחות) לבין לאסוף את כל השברים ולפרוץ דרך בחיים, להלחם בכל הכוח. אין אמצע, אין לי את הפריווילגיה לקרוס ולתת לעצמי לשקוע, זה או להרוג את עצמי אחת ולתמיד או לתת את הפוש החזק ביותר שנתתי בחיים אי פעם. אני מנסה לאגור את כל הכוחות בשביל השני, קשה לי.</span><br /></p></div>Sun, 12 Feb 2017 06:23:00 +0200haileymonroe33333@gmail.com (היילי מונרו.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=452287&blogcode=14872600http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=452287&blog=14872600http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=452287&blogcode=14849975<div align="right" dir="rtl"><p><span style="font-size: small;">עברתי דרך כלכך ארוכה מאז שהגעתי לכאן בתור נערה צעירה, מרוסקת וכלכך כלכך לבד. הבלוג הזה והפוסטים בארכיון הם האוצר שלי, אני קוראת אותם ונצבט לי הלב כי לא היו לי את הכלים להתמודד עם המציאות. האוצר הזה מזכיר לי שמה שאני עברתי, עוברות הרבה נערות ונשים צעירות אחרות ואולי הכאב של העבר יהיה דווקא זה שיצמיח בי את הכוחות וחוכמת החיים לעזור להן ולהיות לצידן ברגעים קשים.</span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;">הלוואי ויכולתי להוציא ספר ולגעת בכלכך הרבה נושאים כואבים ורגישים אבל אני לא יכולה להציב את בני משפחתי במצב כזה של חשיפה.</span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;">אני מאוד מתגעגעת לכתיבה כאן אבל מרגישה שהמרחב הזה השתנה ורוב האנשים שעקבו אחריי במשך שנים כבר ממזמן עזבו את ישראבלוג ועצוב לי.</span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p>&nbsp;</p></div>Mon, 07 Nov 2016 22:09:00 +0200haileymonroe33333@gmail.com (היילי מונרו.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=452287&blogcode=14849975http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=452287&blog=14849975http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=452287&blogcode=14529777<div align="right" dir="rtl"><p><span style="font-size: small;">הרגע שבו ראיתי שני פסים על הסטיק של בדיקת ההיריון היה אחד מהרגעים המאושרים ביותר בחיי. חשבתי שאני הוזה, שלחתי צילום לוולה ואחרי שהיא אמרה לי ״מזל טוב, את בהיריון״, השתנתי על סטיק נוסף. יצאתי מהשירותים עם ידיים רועדות. ״היילי, את בסדר? למה את רועדת״? אדם שאל אותי בבהלה. ״אתה תהיה אבא. יש לי תינוק בבטן״, אמרתי לו תוך כדי שאני אוספת את הארנק ואת המפתחות של האוטו, עשינו את דרכינו לבית המרקחת.</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">&nbsp;</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">שישה סטיקים אחרי, כולם חיוביים כולל אחד אלקטרוני עם סמיילי (לא יודעת איך הצלחתי להשתין כלכך הרבה), שום דבר לא יכל להכין אותי לאושר הזה שנקרא להיות אמא.</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">&nbsp;</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">לא ישנתי כל הלילה. </span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">&nbsp;</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">קמתי לעבודה אחרי לילה ללא שינה שבמהלכו רק חשבתי על התינוק שלי. כלכך רציתי לשתות קפה לפני שאני מתחילה לעבוד אבל קפאין לא טוב לתינוק, מזגתי לעצמי קפה נטול קפאין, כל העובדים שמו לב. אמרתי להם שאני מנסה להיות בריאה אעלק. </span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">&nbsp;</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p style="text-align: center;"><span style="font-size: small;">* * *</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">עברו שבועות ספורים שבמהלכם לא הפסקתי לגעת לעצמי בבטן, הילד שלי גדל ומתפתח עם כל רגע שעובר. השמנתי המון והתעליתי על המופרעת האכילה עם תעודות שאני, שמחתי על כל גרם שהתווסף לו. הציצי שלי גדל מעבר לכל פרופורציה למרת שזה בכלל לא אמור להיות ככה, בכיתי בכל יום כי כאב לי עד שהתחלתי ללכת בלי חזייה בכלל כי הרגשתי שהחזה שלי עומד להתפוצץ. כאבי תופת, אבל הם שווים את הכל.</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">&nbsp;</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">ביום שלפני כריסטמס התארגנתי לצאת מהבית לעבודה, התעוררתי עם לחץ אטומי ברחם. ניגשתי לשירותים ולפני שהספקתי להוריד את התחתונים ולהתיישב על האסלה, מצאתי את עצמי מתבוססת בשלולית של דם. צווחתי מרוב כאב, לא כי הרגשתי שמישהו דקר אותי ברחם אלא כי הבנתי בידיוק מה קורה פה. יצאתי מהשירותים בבהלה, מגמגמת, ידעתי שאני עוברת הפלה.</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">באותו הבוקר הייתי אמורה לעבוד בתור מנהלת, שלחתי הודעה למנהלת אחרת למרת שהיא בחופשה, ביקשתי סליחה כי למרת שאנחנו חברות לא אמרתי לה שאני בהיריון עד הרגע הזה, הרגע שבו הבנתי שאני מאבדת את התינוק שלי.</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">&nbsp;</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p style="text-align: center;"><span style="font-size: small;">* * *</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p style="text-align: right;"><span style="font-size: small;">אני מפילה ומתבוססת בשלוליות של דם והזבל במחלקת החירום גרמו לי להמתין ארבעים דקות שנראו כמו נצח. ארבעים דקות שבהן ידעתי שהגוף שלי הורג את התינוק שלי ואני יושבת בכסא ההמתנה בלובי מנסה למחות את הדמעות. </span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p style="text-align: right;"><span style="font-size: small;">&nbsp;</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p style="text-align: right;"><span style="font-size: small;">ניסיתי להרגיע את עצמי גם כשסוף סוף אישפזו אותי במחלקת היולדות. ניסו לרומם את רוחי ולהגיד לי שאולי הכל בסדר אבל כלכך רציתי להביא להם כאפה כי הרי כולנו יודעים ששום דבר לא בסדר. התמלאתי בתקווה לאחר שלקחו ממני מנת דם בשביל לבדוק את רמת ההורמונים. אולי הגוף שלי לא הרג אותו, אולי הוא עדיין חי בתוכי. הייתי צריכה ללכת לשירותים, שם שוב התחלתי לדמם כאילו מישהו ירה בי, בשלב הזה ידעתי שהוא מת. התינוק שלי מת.</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p style="text-align: right;"><span style="font-size: small;">&nbsp;</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p style="text-align: right;"><span style="font-size: small;">מי הדביל שחשב לאשפז נשים כמוני באמצע הפלה במחלקת יולדות? הרופאים הגיעו לבשר לי את מה שכבר ידעתי, התינוק שלי מת. עברתי הפלה טבעית. זו לא אשמתי, לא אשמת הגוף שלי, לתינוק היה פגם בכרומוזומים והטבע עשה את שלו והגוף שלי הפיל את התינוק. ניסיתי להחזיק את עצמי בידיים אבל לא הייתי מסוגלת, התחלתי לבכות כמו ילדה קטנה, בהיסטריה. הרגשתי שהקרקע נשמטה מתחת לרגליי, נכשלתי בתור אמא ועדיין אפילו לא זכיתי להיות אחת.</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p style="text-align: right;"><span style="font-size: small;">&nbsp;</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p style="text-align: right;"><span style="font-size: small;">מי מאשפז אישה שמפילה במחלקת יולדות? ברקע נשים שכורעות ללדת והנה אני, שוכבת על מיטה חסרת אונים לאחר שאיבדתי את היקר לי מכל, התינוק שלי.</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p style="text-align: right;"><span style="font-size: small;">&nbsp;</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p style="text-align: center;"><span style="font-size: small;">* * *</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p style="text-align: right;"><span style="font-size: small;">רציתי לקחת כמה שבועות חופש מהחיים, מהעבודה, מהאינטרנט. אם הילד שלי מת, איך אני יכולה להמשיך לחיות כרגיל? נעמדתי בחזרה על הרגליים אחרי יומיים ושבתי לעבודה. </span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p style="text-align: right;"><span style="font-size: small;">לא הסתרתי את הסיבה להיעדרות שלי ביום שבו הפלתי, סיפרתי לכל אחד ששאל אותי.</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p style="text-align: right;"><span style="font-size: small;">&nbsp;</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p style="text-align: right;"><span style="font-size: small;">אתם מבינים, הפוסט הזה מחורבן כי למרת כל השבועות שבהם תכננתי לכתוב על זה ולהעלות מודעות, עדיין קשה לי לבטא במילים את גודל הכאב שעברתי אבל מי שם על הכתיבה? אני צריכה לספר על זה לא בשביל עצמי אלא גם בשביל נשים אחרות שחוו הפלה טבעית ולידה שקטה.</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p style="text-align: right;"><span style="font-size: small;">&nbsp;</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p style="text-align: right;"><span style="font-size: small;">למה הכל נופל עליי? אני לא יודעת אבל אני כן יודעת שאחת מכל ארבע נשים תחווה הפלה טבעית או לידה שקטה. אנחנו לא אשמות, אנחנו פשוט חלק מהסטטיסטיקה.</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p style="text-align: right;"><span style="font-size: small;">&nbsp;</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p style="text-align: right;"><span style="font-size: small;">אני לא מצליחה לישון, יש לי סיוטים בכל לילה ולילה, אני לא מסוגלת לראות נשים בהיריון כי אני לא מבינה למה דווקא אני איבדתי את התינוק שלי. אתם קוראים את הבלוג שלי כבר שנים ואכלתי חרא כמעט כל רגע בחיי אז למה גם זה? במה פשעתי? אבל אני רוצה להזכיר לכל מי שחוותה את החוויה הנוראית של מות התינוק שלה, זו לא אשמתך, אנחנו חלק מהסטטיסטיקה וזה מה שהופך אותנו לנשים יותר חזקות.</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p style="text-align: right;"><span style="font-size: small;">&nbsp;</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p style="text-align: right;"><span style="font-size: small;">אני מצטערת שהניסוח הוא על הפנים, אני נעה בין הרצון שלי לצרוח לבין העובדה שאני בוכה בהיסטריה ברגעים אלו ממש. הרע מאחוריי, את זה אני יודעת בוודאות.</span></p> <p style="text-align: right;"><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <span style="font-size: small;"> </span><span class="postedit"><span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;"><strong>אוהבת המון,</strong></span></p> <span style="font-size: small;"> </span><span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;"><strong>XOXO</strong></span></p> <span style="font-size: small;"> </span><span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;"><strong>היילי מונרו</strong></span></p> </span></div>Sat, 16 Jan 2016 03:52:00 +0200haileymonroe33333@gmail.com (היילי מונרו.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=452287&blogcode=14529777http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=452287&blog=14529777http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=452287&blogcode=14423277<div align="right" dir="rtl"><p><span style="font-size: small;">לדפוק את הראש בקיר?</span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;">אני ואדם צפינו אתמול בטלוויזיה באמצע הלילה, אמרתי לו שאני הולכת לקולג להרשם לכמה קורסים ובין היתר אני אבדוק את התוכנית שלהם של בית הספר לשוטרים ומסלול לרוקחות. הוא מאוד התעצבן על עיניין בית ספר לשוטרים ואחרי ויכוח בנושא הוא הטיח בפניי שלא הייתי צריכה להתחתן ולא הייתי צריכה לבחור להיות אמא. בלי שום הסברים, סתם קבע. כמובן שזה העלה לי את הסעיף כי מיזוגניה? לא בבית ספרנו. אמרתי לו מי הוא בכלל שיחליט מה אישה ואמא נועדהֿ, יכולה או אמורה להיות בחיים? אז הוא פשוט החליט שאני לא הולכת לבית ספר לשוטרים וזהו. אמרתי לו שהוא אף אחד לקבוע לי מה אני יכולה לעשות ומה לא.</span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;">הלכתי לישון. הוא נכנס לחדר והתחיל להרים את הקול, להגיד שבאיזה זכות אני אומרת לו שהוא אף אחד? אמרתי לו שיפסיק לצעוק, אני מנסה לישון ולא מעוניינת לדבר על זה עכשיו. הוא לא הפסיק, אחרי הרבה ניבולי פה החלטתי לעזוב את החדר וללכת לסלון, הוא חסם לי את הדרך. </span></p> <p><span style="font-size: small;">אדם הוא גבר ענק, אין פה יחסי כוחות בשיט. אמרתי לו שיתן לי לעבור, אבל הוא המשיך לחסום את הדרך. אמרתי לו שאני לא מתכוונת להלחם בו ויש לו שלוש שניות לאפשר לי לצאת מהחדר לפני שאני מתקשרת למשטרה. הוא לא נתן לי, עד שלקחתי את הפלפון שלי. הוא הניח לי.</span></p> <p><span style="font-size: small;">התעצבן והלך לישון בסלון. צעקתי לו שהוא לוזר שהוא עוזב את אשתו והולך לישון בסלון. (לא התכוונתי ללכת לסלון בשביל לישון בעצמי אלא בשביל להרגיע את הרוחות).</span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;">התעוררתי באמצע הלילה, ראיתי שהוא חזר לישון במיטה שלנו. הוא עזב לעבודה ב-7 בבוקר ולא אמר לי להתראות. לא שמעתי ממנו כל היום ובסביבות שבע בערב שלחתי לו הודעה ושאלתי אותו מתי הוא חוזר הביתה. לא הלכתי לעבודה כי אני נסערת ולא מסוגלת לזייף מצב רוח טוב כשאני עובדת עם לקוחות.</span></p> <p><span style="font-size: small;">הוא ניתק את הפלאפון שלו.</span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;">אל תהיה מיזוגן ואל תשתמש בעובדה שאתה יותר גדול ממני ותחסום לי את הדרך. למשטרה לא באמת התכוונתי להתקשר ואני יודעת שהאיום הזה הוא מה שהדליק אותו כי היה לנו ריב בנושא בעבר. אבל רבאק מה אני אמורה לעשות בידיוק?</span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;">הולכת לפתוח בקבוק יין ולענות לתגובות בפוסט הקודם</span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;"><strong><br /></strong></span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;"><strong>אוהבת המון,</strong></span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;"><strong>XOXO</strong></span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;"><strong>היילי מונרו</strong></span></p></div>Wed, 09 Dec 2015 01:43:00 +0200haileymonroe33333@gmail.com (היילי מונרו.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=452287&blogcode=14423277http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=452287&blog=14423277http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=452287&blogcode=14409806<div align="right" dir="rtl"><p><span style="font-size: small;">נראה שנמשיך להפגש לעיתים תכופות... הפסקתי ללכת לפסיכולוגית שלי לפני חודש וחצי וקשה לי. ״אבא״ שלי ברוך השם נידה אותי מהמשפחה ימים בודדים לאחר החתונה בגלל סיבות כספיות, הוא זה שהיה מממן את הפגישות שלי עם הפסיכולוגית בשנים האחרונות. ניסיתי לגרד את הגרושים האחרונים שהרווחתי בשביל להמשיך ללכת לפגישות אבל אחרי מספר שבועות שבהם עשקתי את עצמי, הבנתי שאני לא מסוגלת לשלם 125$ לפגישה אחת פעם בשבוע. </span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;">הכל מרגיש לי חסר טעם ואי אפשר להסביר את זה לאדם כי הוא מתחיל לחשוב שזה בגללו, כבר מאסתי בלהסביר לו שהוא התחתן עם מישהי עם דיכאון קליני, אומנם הלב שלי שלו אבל המוח לא סובב סביבו. המוח שלי סובב סביב עצמו ולרוב גם אני לא מבינה אותו. </span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;">אני תקועה מבחינת השכלה. כבר חודשים שאני לא יודעת מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי. אני תקועה מאז שהבנתי שאני שונאת, מתבעת ועומדת להקיא רפואה ולאחרונה מצאתי את עצמי עם התמוטטות עצבים ושנאה כזה כלפי ההורים שלי, שבמשך 26 שנה דחפו אותי למקצוע הזה תוך רמיסת כל הרצונות והחלומות שלי. ויום אחד בגיל 26 התעוררתי בשביל לגלות שאני לא יודעת מה אני רוצה מהחיים שלי, כי מעולם לא קיבלתי את הזכות לרצות משהו שהוא לא מה שההורים שלי החליטו בשבילי.</span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;">החלטתי ללכת לבית ספר לרוקחות אבל זה שלושים אחוז בגלל התעניינות ושבעים אחוז בגלל כסף. משכורת התחלתית של 130,000$ בשנה, קורץ לי. אבל בתור מדענית אחרי שש שנות לימוד, אני לא יודעת אם אצליח לגרור את עצמי למשך עוד ארבע שנים אם האינטרס שלי הוא כלכלי בעיקר. ללמוד את התחום דורש ממך כלכך הרבה גם אם יש לך אינטרס בתחום הלימוד עצמו. אני מנסה להיות ריאליסטית. הלוואי ויכולתי לחזור לגיל 18 כשהייתי פחות עייפה (פלוס לוקחת את אדם איתי בחזרה בזמן) והייתי מסוגלת לאכול יותר חרא ועדיין לחייך.</span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;">היה לי ריאיון עבודה בבית החולים, הכל הלך חלק. שאלו אותי מהי קריירת החלומות שלי, תפסו אותי לא מוכנה. אמרתי להם, בתכלס? אני לא יודעת מהי קריירת החלומות שלי אבל אני כן יודעת שאני רוצה להציל את העולם. כמובן שלא קיבלו אותי לעבודה, מזכירה במחלקת ניורולוגיה לא צריכה להציל את העולם, היא רק צריכה לענות לטלפונים והמבטא הכבד שלי גם ככה לא תורם לי בשיט. </span></p> <p><span style="font-size: small;">התחלתי לחשוב על זה שאולי זה סימן מאלוהים למרת שתשעים אחוז מהזמן אני מפקפקת בקיומו, אולי אם אני רוצה להציל את העולם, בית חולים זה לא המקום בשבילי (הרי כבר החלטתי שאני לא אהיה רופאה).</span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;">אני רוצה להציל את העולם, אני רוצה לעזור להומלסים, לאנשים שגוססים ממחלות סופניות, לילדים שמגיעים מבתים מתעללים, לבעלי חיים נטושים. אני רוצה להציל את כולם ואי אפשר להציל את העולם בלי להציל את הילדים שחיים בעולם הרקוב הזה. אני גרה חצי שעה נסיעה מדטרויט, העיר עם אחוז הפשיעה הגדול ביותר בארה״ב, ראיתי אנשים נרצחים ברחובות. תשלחו פלסטינים שונאי ישראל למכינת טרור בדטרויט ותוך שבוע לא יישאר מהמדינה שלנו כלום. אז אמרתי לעצמי, למה שלא אהיה מורה? מורה של בית ספר יסודי. יש פה כלכך הרבה בתי ספר בקריסה וילדים שזקוקים לחינוך, קורצתי מהחומר הנכון, לב רחב ועור של פיל. כבר יש לי השכלה גבוהה, כל מה שנותר זה לקחת מבחן בהוראה ופוף, אני מורה. משם במקביל אני יכולה להמשיך בלימודים לתואר הבא.</span></p> <p><span style="font-size: small;">אבל מורים לא מרוויחים כלום. הממוצע זה 45,000$ בשנה. זה כלום. זה כלום לעומת מה שתכננתי, וזה כלום לעומת מה שאני צריכה בשביל להקים משפחה ולממן אותה בכוחות עצמי. ולא, אדם לא מתגרש ממני, אבל אני פמינאצית כזו, מעולם לא הסתמכתי על אף אחד חוץ מעצמי ואני גם לא מתכוונת לבסס את כל חיי ואת הביטחון האישי שלי ושל המשפחה שלי על גבר, גם לא על כזה ששמתי לו טבעת על האצבע. </span></p> <p><span style="font-size: small;">כשאמרתי לו את זה, הוא נעלב, אני מצידי נזכרתי באיזה בית דפוק ועם איזה פסיכופטים גדלתי. אבא שאומר לנו שהוא שם ז עלינו ועוזב את הבית ואמא מסכנה ופתטית עם חמישה ילדים שמאיימת להתאבד ומאשימה אותנו, הילדים בהכל כי היא לא יכולה לחיות לבד. לי זה לא יקרה.ֿ</span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;">אני תקועה.</span></p> <p><span style="font-size: small;"><strong><br /></strong></span></p> <p><span style="font-size: small;"><strong>אוהבת המון,</strong></span></p> <p><span style="font-size: small;"><strong>XOXO</strong></span></p> <p><span style="font-size: small;"><strong>היילי מונרו </strong></span><br /></p></div>Wed, 25 Nov 2015 05:03:00 +0200haileymonroe33333@gmail.com (היילי מונרו.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=452287&blogcode=14409806http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=452287&blog=14409806http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=452287&blogcode=14372316<div align="right" dir="rtl"><p><strong><span style="font-size: small;">18.08.2015</span></strong></p> <strong><span style="font-size: small;"> </span></strong> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">היום המאושר ביותר בחיי.</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">קודם כל אני רוצה להודות לכל מי ששלח לי תגובות, הודעות באימייל ובפייסבוק. את היום המאושר ביותר בחיי קשה לי לסכם כי אני מוצפת ברגשות ומחשבות.</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">כשהכרתי את אדם לראשונה, ידעתי ישר שהוא האחד, וזה הפחיד אותי, כלכך הפחיד אותי. בזמנו כתבתי פוסט חרדתי במיוחד,</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-family: David;"><span style="font-size: small;"><br /></span></span></p> <span style="font-family: David;"><span style="font-size: small;"> </span></span> <p><span style="font-family: Tahoma;"><span style="font-size: x-small;"><em>״זה התחיל להכות בי בימים האחרונים עד כמה שהוא באמת מוצא חן בעיניי וזה ממש מפחיד אותי. כלומר ממש מפחיד אותי... אני מדברת איתו במשך חודשים ולהבדיל מכל אדם אחר שאי פעם מצא חן בעיניי ממבט ראשון, הוא מוצא חן בעיניי מסיבות אחרות לגמרי. יש לו חוש הומור פסיכי לחלוטין כמו שלי, הומור שחור לגמרי ואנחנו כל הזמן צוחקים על פוליטיקה ואחד על השנייה. הוא מבין אותי כלכך טוב וכל הזמן דואג לי וזה ממש מפחיד אותי בגלל שלהבדיל מכל אחד אחר שהיה אידיוט מוחלט והייתי מודעת לכך, הוא ההפך הגמור ואני יכולה לראות אותו גם בעתיד שלי וזה גורם לי לחרדות ואין לי מושג למה.</em></span></span></p> <span style="font-family: Tahoma;"><span style="font-size: x-small;"> <em> </em> </span></span> <p><span style="font-family: Tahoma;"><span style="font-size: x-small;"><em><br /></em></span></span></p> <span style="font-family: Tahoma;"><span style="font-size: x-small;"> <em> </em> </span></span> <p><span style="font-family: Tahoma;"><span style="font-size: x-small;"><em>אני חושבת לעשות צעד אחורה ואולי להתרחק קצת... לא יודעת.״</em></span></span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">כלכך הפחידה אותי המחשבה שיש בן אדם שאוהב אותי, באמת אוהב אותי עם כל הנפילות, הפאקים שיש בי, הטעויות שעשיתי, הדיכאון, חרדות, קשיים, פחדים וייאוש. הוא ראה את כל אלו אבל הוא ראה גם את כל מה שיש בי מעבר, את כל מה שאני בעצמי נכשלתי לראות במשך כל חיי, את הטוב שכן ראיתי בעצמי- הכחשתי כי לימדו אותי כבר מגיל קטן מאוד שאין לי ערך.</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">סחבתי על הכפתיים שלי שנים של התעללות פיזית ומילולית, הפרעות אכילה ודיכאון שמחקו אותי לחלוטין- כשהוא נכנס לחיי, הוא סחב את כל אלו איתי ביחד עד שלאט לאט הוא לימד אותי שהמשקל שאני סוחבת אינו שייך לי. איתו פרחתי. בגללו פרחתי. </span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">החיים לא מושלמים ויש לנו עוד דרך אורכה לפנינו אבל כשאני לצידו (וזכיתי להיות לצידו עד סוף החיים), אפילו השמיים הם לא הגבול. זכיתי לחיות.</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">אומנם הוא העניק לי חיים אבל אתם ב-13 השנים האחרונות החזקתם אותי בחיים. הגעתי לישראבלוג בתור נערה שלא ראתה את האור בקצה המנהרה, אתם תמיד הראתם לי שהוא קיים. עם רגל וחצי בקבר, שני ניסיונות להרוג את עצמי וכמעט מחצית מחיי שניסיתי להיעלם בכל הכוח, החזקתם לי את היד- את רובכם הגדול אני כלל לא מכירה, חלקכם הפכתם לחברי אמת היחידים שאי פעם היו לי. זה אולי בסך הכל בלוג באינטרנט אבל בשבילי זה המקום היחיד שבו ראיתי תקווה. לכל הקוראים האהובים שלי, אני רוצה להגיד תודה מכל הלב, עכשיו הוא שלם.</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">אין לי כוונה להפוך את הפוסט הזה לסיכום של מסע חיים כואב אבל אני חייבת להגיד כמה מילים אחרונות וחשובות. דיכאון הורג, דיכאון הוא הסרטן של הנפש ואין תיאור יותר מדוייק לגיהינום הזה. אבל הדיכאון גם הפך אותי לבן אדם טוב יותר, מלא חמלה והבנה בעיקר כלפי אלו שנופלים אל התחתית. לאמפטיה והמילים שלכם יש השפעה עצומה, השפעה שיכולה להציל חיים ואני יודעת כי הם הצילו אותי. כשאתם נתקלים באדם שמכה תחתיות, בין אם זה מישהו שאתם מכירים במציאות או אדם זר ואולי אפילו אנונימי באינטרנט- תושיטו לו יד, תגידו לו מילה טובה או שניים, אתם לעולם לא יודעים איזה הבדל עצום זה יכול לעשות, לפעמים ההבדל הוא בין חיים למוות. העולם הזה מלא בשנאה, מלחמות ורוע, תעצרו לשנייה ותחשבו על זה שלכם יש את הכוח לשנות את זה. תמשיכו להיות נשמות טובות ולפזר רק טוב לכל כיוון, גם אם יש כאלו שלא הרוויחו את זה, בסופו של דבר כולנו בני אדם ולכל אחד מאיתנו מגיע להיות מאושר ונאהב.</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p>&nbsp;</p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">תודה על הכל, על כל האהבה ללא תנאים, על זה שבזכותכם הגעתי ליום המאושר ביותר בחיי. אני מתעוררת בכל בוקר ורואה את האהבה ההכי גדולה שלי ואת האושר שלי לצידי. הוא המתנה הגדולה ביותר שהחיים העניקו לי.</span></p> <p>&nbsp;</p> <p>&nbsp;</p> <span style="font-size: medium;">אני מאושרת, אני פאקינג מאושרת ולא האמנתי שאי פעם אזכה להיות מאושרת!&nbsp; </span><span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;"><br />&nbsp;</span> </p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">&nbsp;&nbsp;&nbsp; <br /></span></p> <span style="font-size: small;"> </span><span class="postedit"><span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <span style="font-size: small;"> </span><span style="font-size: small;"> <span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit"> <p><strong>אוהבת המון,</strong></p> <p><strong>היילי מונרו<br /></strong></p> <p><strong>XOXO</strong></p> </span></span></span></span></span><span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">&nbsp;</span></p> </span></div>Mon, 24 Aug 2015 19:05:00 +0200haileymonroe33333@gmail.com (היילי מונרו.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=452287&blogcode=14372316http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=452287&blog=14372316http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=452287&blogcode=14325829<div align="right" dir="rtl"><p><span style="font-size: small;">חצי שנה שלא כתבתי, אני אמורה לכתוב פוסט הסבר או משהו בסגנון אבל האמת היא שסתם שכבתי במיטה בלי להפסיק לבכות לפני שהחלטתי לחזור למסך העריכה; אני צריכה לברוח לעולם הפרטי שלי לכמה רגעים והעולם שלי הוא כאן, ישראבלוג, עד כמה שזה יישמע פתטי, כאן זה העולם שלי ב-13 השנים האחרונות שיש לי בכלל עולם משלי.</span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;">אני כבר לא יודעת למה קמתי מהמיטה, בגלל סערת הרגשות שיש לי לגבי החיים או בגלל שמריאט פירסמה בפייסבוק שסוגרים את ישראבלוג בעוד חודש?</span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;">בכל מקרה, אני זקוקה למקום הזה כמו אוויר לנשימה, תסלחו לי על העברית העילגית ושפת הרחוב אבל אני אשכרה לא יודעת איך לתפקד בלי הבלוג שלי, יותר ממחצית מחיי העברתי ושרדתי בזכות הכתיבה כאן. פאקינג יותר מ-50% מהזמן שאני מתקיימת על פני כדור הארץ העברתי כאן, מי הדביל שהעיז להחליט שהוא יכול לגמור אותי בקליק אחד ובקלות שכזו?</span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;">קשה לי, קשה לי וזה חונק אותי; אלו אותן הרגשות והתחושות שהיו לי בזמנו לפני 13 שנה כשהגעתי לכאן לראשונה, פתחתי את מסך העריכה ולראשונה הרגשתי שאני לא לבד; אני לבד, אני מרגישה כלכך לבד, אומנם לא ליטרלי לבד מבחוץ אבל כלכך לבד מבפנים ואני שוב פה, כזה דה ז'ה וו כאילו עליתי על מכונת זמן ועשיתי אחורה פנה. </span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;">מילדה אבודה בתחילת שנות העשרה לאישה אבודה באמצע שנות העשרים שלושה חודשים לפני חתונה.</span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;">אל תהרגו אותי בקליק, זו ה״אני״ היחידה שאי פעם הייתה לי ויש לי בעולם הזה. </span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <span style="font-size: small;"> <span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit"> <p><strong>אוהבת המון,</strong></p> <p><strong>היילי מונרו<br /></strong></p> <p><strong>XOXO</strong></p> </span></span></span></span></span> <p>&nbsp;</p></div>Wed, 13 May 2015 09:36:00 +0200haileymonroe33333@gmail.com (היילי מונרו.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=452287&blogcode=14325829http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=452287&blog=14325829http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=452287&blogcode=14222929<div align="right" dir="rtl"><p><span style="font-size: small;">אני רוצה להודות לכולכם על התמיכה העצומה בעקבות הפוסט הקודם. אני מצטערת שעוד לא יצא לי לענות לכולם אבל קראתי את כל התגובות שלכם. לאחר הרבה מחשבות החלטנו לדבר, הוא חזר הביתה אבל הבהרתי לו שבפעם הבאה לא יהיה לו לאן לחזור, לא לכאן בכל אופן.</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">&nbsp;</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">נראה שהזמן עובר כלכך מהר, אני לא מספיקה לעשות כלום, החתונה הולכת וקרבה וכך גם התקופה שבה אני אמורה להגיש טפסי קבלה ללימודים. אני מרגישה קצת אבודה ואין לי מושג למה. אני מתגעגעת למספר חברות שעזבו את ארה״ב ומילאו חלל גדול כשהיו פה, אני משערת שהשגרה שהתחלפה לה בשגרה אחרת קצת מוזרה לי. אני רוצה לחזור להתאמן, להפסיק לשתות כלכך הרבה ובעיקר לעשן, אני לא כלכך מרוצה מעצמי בחודשים האחרונים. משהו חסר לי ואני לא יודעת מה.</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">&nbsp;</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">בינתיים קשה לי גם להנות מהשלכת המדהימה שיש בחוץ.</span></p> <p><span style="font-size: small;">&nbsp;</span><span style="font-size: small;">&nbsp;</span></p> <p><span style="font-size: small;">מרגישה קצת חמוצה אבל אני יודעת שאמצא את עצמי בקרוב.</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">&nbsp;</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p> <span style="font-size: small;"> <span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit"> </span></span></span></span></span></p> <span style="font-size: small;">&nbsp;</span> <p><span style="font-size: small;"><img class="loaded center" style="top: 97px; left: 363.5px; width: 480px; height: 360px;" src="https://imagizer.imageshack.us/v2/480x360q90/911/eP4ay5.jpg" alt="" /></span></p></div>Fri, 24 Oct 2014 22:18:00 +0200haileymonroe33333@gmail.com (היילי מונרו.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=452287&blogcode=14222929http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=452287&blog=14222929http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=452287&blogcode=14213024<div align="right" dir="rtl"><p><span style="font-size: small;">אתמול בלילה בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר אדם החליט להתפרץ עליי, ראיתי את זה מגיע. אנחנו הפכים מוחלטים מהבחינה הזו, אין לי פילטר לכן כמעט כל אחד יודע מה אני חושבת ומרגישה בכל רגע נתון. אדם בניגוד אליי הוא פצצה מתקתקת, הוא לא יוציא מילה מהפה, יכחיש שמשהו עובר עליו או מפריע לו ולאחר יום-יומיים ולפעמים שבוע שלם אחרי- הוא יתפרץ. אל דאגה, זה לא כזה פשוט להתפרץ עליי מהסיבה הפשוטה שגם אני יכולה להתפרץ בחזרה ותאמינו לי, אני הרבה יותר טובה בזה. לא סתם מינו אותי לתפקיד מנהלת (האשה הראשונה בתפקיד) בעבודה הקודמת שלי למרת שהיה לי וותק של שלושה חודשים בלבד. רוב העובדים שלי היו גברים, רובם ערסים ומתנשאים וגם כאלו שגדולים ממני בכמה עשורים אבל הבוס שלי ידע שאותי אף אחד לא יצליח לרמוס, אני אלעס ואירק אותם הרבה לפני שאפילו יעיזו לנסות. גם מניפולציות שמנסות לשחק עם צד הרך והלב הרחב שלי לא עובדות עליי, אני לא טיפשה.</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">ובכן, אדם התפרץ עליי אז הזכרתי לו שבזה אני הרבה יותר מוצלחת ממנו לכן בפעם הבאה הוא יכול ללכת ולדפוק את הראש בקיר במקום. פתאום הוא החליט שבא לו לדבר כמו בן אדם אחרי ששרף את רוב הפיוזים שלי, לא רציתי לדבר בשלוש לפנות בוקר ואמרתי שנדבר כשנתעורר. הוא ניסה להתקרב אליי ולחבק אותי ובכך לגרום לי להקשיב לו, מה שרק גרם לכך שגם הפיוז האחרון שנותר בי נשרף. אני שונאת, שונאת, שונאת כשאנשים מנסים לגעת בי במטרה להרגיע אותי אחרי שהם בעצמם גרמו לכך שאני לא רגועה. אמרתי לו שלא יגע בי, אם יש לו משהו להגיד אז שידבר אבל שלא יגע בי כי אני עצבנית. </span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">הוא קם, הדליק את האור בחדר השינה והתחיל לאסוף את הדברים שלו. כשהתעוררתי בבוקר ראיתי שהוא רוקן את הבית מכל הדברים שלו (מינוס שני בשמים ששכח על השידה) ובאקט פסיכי למדי החליט לנסוע לבית של ההורים שלו בעת שהשעה הייתה כבר כמעט ארבע לפנות בוקר.</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">הרבה מחשבות ותהיות עוברות לי בראש. רציתי להגיד לו שהוא אידיוט כי הוא החליט לעזוב בארבע לפנות בוקר ולנסוע שעה עד הבית של ההורים שלו. רציתי להגיד לו שהקריזה הזו אופיינית יותר לנערה בת חמש עשרה שנמצאת במחזור ולא לגבר בן שלושים. רציתי להגיד לו שייקח את הטבעת (שאותה הורדתי ושמתי בקופסה) וידחוף לעצמו עמוק בגרון. רציתי להגיד לו שילך ויחפש את הסמרטוט, בחורה חסרת עמוד שדרה שתרוץ אחריו ותתחנן על ברכייה שלא יעזוב כי זו לעולם לא תהיה אני. בגלל כל אלו והרבה יותר, אני מעדיפה לשמור על שתיקה עד שיעבור הזעם (שלי, כן?) ולכתוב את זה כאן במקום לכתוב לו.</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">מבחינתי שלא יחזור, גם אם ירצה ונצליח לשים את זה מאחור, לא רוצה את הדברים שלו בבית שלי, לא רוצה שהוא ישן איתי לא רוצה אותו פה.</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">נשבעתי שהילדים שלי לעולם לא יצטרכו לעבור מה שאני עברתי. אני זוכרת היטב את כל הפעמים שבהן אבא שלי החליט לירוק על אמא שלי ועלינו, ארז כמה תיקים ועזב אותנו. לפעמים הוא נטש אותנו לכמה ימים ולפעמים לכמה שבועות, פשוט קם והלך בקלות שכזו. הוא גם עזב את אמא שלי לבד כשהיא הייתה בהיריון מתקדם איתי, הוא חזר אלייה כמה חודשים לאחר שנולדתי, הכריחו אותו. אני זוכרת את עצמי בתור ילדה בבית ספר יסודי, מכינה מצגות בשביל לשכנע את אבא לחזור הביתה. אני זוכרת את אמא בוכה ואומרת שהיא רוצה למות, שאין לה סיבה לחיות עכשיו שהוא עזב אותה... כלכך שנאתי אותו. הוא נטש אותנו וחזר, שוב נטש ושוב חזר ככה פעם אחר פעם במשך שנים רבות.</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;">נשבעתי לעצמי שאני לעולם לא אהיה כמו אמא שלי, הילדים שלי לא יגדלו במציאות שבה אני גדלתי.</span></p> <span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;"><br /></span></p> <span style="font-size: small;"> אדם עזב באותה הקלות כפי שעשה אבי אינספור פעמים, רק שאת אבא לא בחרתי אבל את אדם כן. בחיים שלי אין מקום לבן אדם נוסף שמחליט לעזוב אותי, כבר יש לי אחד כזה, אחד יותר מדי.</span><br /><span style="font-size: small;">&nbsp;</span> <p><span style="font-size: small;"><br /><img src="http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/87/22/45/452287/posts/28546368.jpg" alt="" width="250" height="349" /><br /><br /></span></p> <span style="font-size: small;"> </span><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit"><span class="postedit"><span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;"><strong>אוהבת המון,</strong></span></p> <span style="font-size: small;"> </span><span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;"><strong>היילי מונרו<br /></strong></span></p> <span style="font-size: small;"> </span><span style="font-size: small;"> </span> <p><span style="font-size: small;"><strong>XOXO</strong></span></p> </span></span></span></span></div>Wed, 08 Oct 2014 01:57:00 +0200haileymonroe33333@gmail.com (היילי מונרו.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=452287&blogcode=14213024http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=452287&blog=14213024