הגיגים מעיר החטאים.

הייתי בת שמונה כשסבתא (אמא של אמא) עבדה בתור שף באחת מהמסעדות המוכרות ביותר בארץ בזמנו. בכל פעם שהייתי מגיעה אליה בחגים היא הייתה לוקחת אותי איתה לעבודה ומלמדת אותי לבשל וכך מצאתי את עצמי מבשלת ארוחות צהריים וערב להורים מאז שהייתי בכיתה ב׳. במהרה אמא עלתה על העובדה שאני סופר היילי שכזו ולכן היא החליטה להטיל עליי משימות ניקיון, בתמורה היא כמובן שילמה לי... שלושה שקלים ליום. תקשיבו, אני לא חושבת שאי פעם התקיים בן אנוש שניקה ובישל יותר ממני בחיי הקצרים, אני מוכנה לכרות לעצמי זרוע אם אני טועה!

מכיוון שאת רוב חיי העברתי במחשבה שאני אמורה להיות סופר היילי, זה היה נראה לי לגיטימי לחלוטין לפתוח עסק בגיל 19, למה לא? הרעיון שעמד מאחורי התוכנית הזו היה שבשלב מסויים לאחר מספר חודשים שהעסק עומד על הרגליים אוכל להעסיק את ההורים שלי ולהביא את כל המשפחה לארה״ב על ויזת עבודה. משם זה כבר היה בידיים שלהם איך לקבל תושבות קבע ואיך לעסוק בתחום שבו הם עוסקים במקור. כעבור שנתיים סגרתי את העסק כי ההורים קיבלו הצעת עבודה באירופה ואני ממש לא הייתי בקטע של העסק, הלימודים והקריירה שלי היו הדברים היחידים שעיניינו אותי. בהסתכלות לאחור כשאני חושבת על זה שבגיל כלכך צעיר הקמתי חברה, הרמתי שני סניפים על הרגליים ועשיתי הכל בלי שיהיה לי רקע, ניסיון או עזרה כלשיהם, אני מכירה בהיותי סופרוומן.

קצת לפני שסגרתי את החברה החלטתי לקנות בית ואומנם הבית שקניתי נבנה לפני מיליון שנה, ראיתי את הפוטנציאל שטמון בו! יום אחרי שחתמתי על העברת הבעלות לידיי, התחלתי בשיפוצים. הדבר ההגיוני ביותר לעשות היה להעסיק את הבן אדם שעשה שיפוצים בשני הסניפים של העסק שלי הרי הוא סיים הכל תוך כמה ימים, גבה מחיר נמוך ותמיד הרשים אותי עם התוצאות! ובכן, זו לא הייתה החלטה הגיונית בשיט כי כשהעסקתי אותו בשביל לעשות שיפוצים בבית שקניתי הוא גנב ממני אלפי דולרים ונעלם לאחר שהפך את הבית שלי לזירת מלחמה. זה היה לפני שנתיים, מה אני יכולה לעשות? כלום! לא היה בינינו חוזה, אין לי איך להוכיח שהוא בעצם שדד אותי? הוריד הישראלי שלי עד היום רועד מדי פעם ויש לי את הדחף העז לסוע לביתו באמצע הלילה ולפרק לאמאמא שלו את הצורה עם מחבט בייסבול אבל אז אני נזכרת שאני בארה״ב ולא בישראל ולכן לפרק לגנבים את הצורה זה לא משהו שיעבוד לטובתי במדינת האנשים המנומסים.

כבר מעל שנתיים שאני גרה בזירת מלחמה, אין לי זמן או כוח להתעסק במציאת חברת בנייה אחרת או סתם להתקין פצצה מתקתקת מתחת לביתו של הגנב בשביל הכיף שבעיניין אבל מכיוון שהמשפחה מגיעה לבקר אותי בעוד כמה חודשים, אני חייבת להזיז את התחת ולסיים את השיפוצים. אדם החליט לקחת את הפרוייקט על עצמו ואם למישהו היה ספק כלשהו עד עכשיו בנוגע לכך שהוא האיש שאיתו ראוי שאני אתחתן אז הנה ההוכחה לכך שאני צריכה להתחתן איתו,  אני מעדיפה לתלות את עצמי על עמוד חשמל בכיכר מופצצת בעזה או סתם ביום בהיר אחד לשרוף את הבית (ולקבל את כספי הביטוח) משאני מוכנה להתעסק בשיפוצים!

אל תקנו בית! אל תעשו שיפוצים ללא חוזה! ואל תעיזו להגיד לי שזה היה רעיון מטופש מצידי להעסיק את הגנב ללא חוזה, אני י-ו-ד-ע-ת וכולם במציאות כבר למדו ש״להאיר את עיניי״ בנושא עלול להביא עליהם גזר דין מוות בידיוק כמו השאלה שמעירה את רפלקס ה״בוקס לפרצוף״ שבי: ״אז היילי, סיימת כבר את השיפוצים בבית?״.

ומה שהתכוונתי להגיד בכלל זה שאני כבר לא יכולה לחכות לכך שאבא שלי ״יסכים״ בשמחה רבה להפטר ממני ובעוד פחות משלושה חודשים יתן לאדם את ה״אישור״ להתחתן איתי. אם זה היה תלוי בי כבר ממזמן היינו יכולים להיות בדרך לווגאס.... אבל הוא רוצה לבקש את ידי באופן רשמי, ממש בא לצבוט לו את הלחיים המנומסות שלו שבעוד כמה שנים יגדלו ילדים מנומסים במיוחד שבעורקיהם יזרום גם דמה הישראלי והדי עצבני של גברת מונרו.

אוהבת המון,

היילי מונרו

XOXO