הגיגים מעיר החטאים.

קיבלתי שרביט מאנדרוניקי ו-Appetite ובמשך כמה ימים חשבתי על מה לכתוב, בפעם הראשונה שום דבר לא עלה לי לראש (נו הנה פעם ראשונה!), אז החלטתי להתיישב היום ולכתוב על מקרה שקרה לי ביסודי. לאחר שכתבתי את המשפט הראשון במסך העריכה פתאום האצבעות החליטו להקליד משהו אחר לחלוטין, זה לא קורה ככה, לעולם! אני תמיד יודעת על מה אני הולכת לכתוב, הפעם זה היה אחרת.

* * *

במהלך הפגישות האחרונות עם הפסיכולוגית שלי הצלחתי להזכר בפרטים מהילדות שלי, דברים שהתרחשו הרבה לפני שהתחלתי לכתוב ולתעד את חיי וגם כאלו שכן תיעדתי אבל נכחדו ביחד עם בלוגים אנונימיים שכתבתי לפני מעל עשור.

כשהייתי תלמידה בבית ספר יסודי חוויותי חודש אחד במהלכו המשפחה שלי עברה טרגדיות מחרידות אחת אחרי השניה שהכאב וההשלכות שבאו כתוצאה מהן מלווים אותנו עד היום, בכל יום. בזמנו כולם מסביב ידעו מה קרה ועל אף שאני לא כלכך זוכרת מה היחס שקיבלתי מהסביבה, אני כן זוכרת שיום אחד בלי התראה מוקדמת המחנכת שלי הוציאה אותי מהכיתה ואמרה לי שהיא רוצה לדבר איתי בפרטיות. את מה שהיא אמרה לי באותה השיחה אני לא זוכרת לפרטי פרטים אבל אני כן זוכרת שהיא שאלה אותי מה קרה (היא ידעה) על מנת לוודא שאני מעכלת את הדברים כמו ש״צריך״. זה מסוג הדברים שקוראים או שומעים עליהם ואם ישנם ילדים שמעורבים בסיטואציה באופן כלשהו, הדבר הראשון שעולה לראש הוא שהילד יגדל להיות פגום נפש והטראומה תרדוף אותו עד סוף חייו.

 בוודאי שזה מלווה אותי בכל יום, אבל אני חיה עם הכאב שנים רבות הרבה יותר מאלו שחייתי בלעדיו לכן זה נהיה חלק מהשגרה ומהחיים שלי. לפעמים, פעם בכמה שנים או חודשים אני נתקפת בזכרונות שמעוררים סערת רגשות עצומה ופתאום אני לא מבינה, אני לא מעכלת, אני כועסת על אלוהים והדבר היחיד שאני עושה זה לשאול למה בלי לקבל תשובה בחזרה, אז אני בולעת את חוסר ההיגיון והכאב וממשיכה בשגרה. ֿ

לפני מספר ימים בשתיים לפנות בוקר בזמן ששכבתי על גבי לצידו של אדם לאחר יום ארוך במיוחד, תקפו אותי זכרונות יפים מהילדות, אלו היו הזכרונות האחרונים מהסוג ההוא, זכרונות ללא המשך כי ההמשך נקטע על ידי הטרגדיה שלא איחרה לבוא. קמתי מהמיטה, קפצתי למקלחת והתחלתי לבכות. כשסיימתי לבכות ויצאתי מהמקלחת, הלכתי לסלון והדלקתי סיגריה תוך כדי שאני מקשיבה לשיר Alone של Lasgo שמזכיר לי את שנות העשרה המוקדמות שלי. למחרת אמרתי לאדם שנזכרתי, ככה סתם בלי שום קשר וזה קורה פעם בכמה חודשים או שנים.

 הטראומה לא רודפת אותי עד סוף חיי, היא איתי עד הסוף אבל היא לא רודפת אותי אלא הפכה להיות חלק ממי שאני, חלק מהקיום שלי ולכן הטרגדיה ממש לא גרמה לכך שאגדל להיות פגומה נפשית. מיליון ואחד גורמים אחרים הפכו אותי לכזו במשך שנות קיומי... ואני משתפרת.

* * *

כשישבתי מול המחנכת שלי בזמנו, ידעתי שהבנתי הכל ועיכלתי את הדברים כפי שהם באופן מיידי לאחר התרחשותם. לא ידעתי למה היא דואגת לי כלכך, הרי אני בסדר, באמת הייתי בסדר ואני יודעת זאת גם כיום.. אבל היא הניחה בידיי את הספר ציפור הנפש (מאת מיכל סנונית) ואמרה לי שזו מתנה בשבילי. זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי במושג ״נפש״, הייתי מבולבלת ולא הבנתי מה זה הדבר הזה, האם ״נפש״ זה איבר שנמצא בתוכנו?. הספר בילבל אותי עוד יותר ובאותו הרגע פצחתי בניסיונות לנסות להבין את הדבר.

״בתוך הגוף, עמוק עמוק, שוכנת לה הנפש. איש עוד לא ראה אותה, אבל כולם יודעים שהיא קיימת. ועוד אף פעם, אף פעם לא נולד אדם שלא הייתה לו נפש. כי הנפש נכנסת לתוכנו ברגע בו אנו נולדים ואינה עוזבת אותנו- אף לא פעם אחת- כל עוד אנו חיים. בדומה לאוויר, אותו נושם האדם מרגע הולדתו ועד לרגע מותו.״

״"לפעמים יכול האדם לבחור לעצמו ולסמן לציפור אילו מפתחות לסובב ואילו מגרות לפתוח. ולפעמים זוהי הציפור שמחליטה בשבילו״

* * *

עברו כבר כמעט שני עשורים מאז שהספר הונח בידיי ונחשפתי למושג הזה ואומנם עם כל יום שעובר אני מבינה יותר, לפעמים בו זמנית אני מרגישה שאני מבינה פחות. אולי אני לא מבינה הכל כמו שהייתי רוצה להבין אבל דבר אחד אני כן עושה לאחרונה, אחרי שהצלחתי להתעלם מקיומה אני לומדת להכיר את ציפור הנפש שלי..

אוהבת המון,

היילי מונרו

XOXO

אי שם בגיל 2-3 בערך, בונה מגדלים על חופי חיפה.

אני מעבירה את השרביט למדהימה הזו!