הגיגים מעיר החטאים.

בשבועיים האחרונים נכנסתי ללופ של חרדות בלתי פוסקות בעקבות הכל בחיים. את הפוסט שכתבתי והכנסתי לטיוטות, כתבתי בעקבות חרדות שתקפו אותי לאחר שאנשים שלא היו איתי בקשר במשך שנים יצרו איתי קשר והזכירו אותי בהקשר למי שהייתי לפני שנים רבות, הרבה לפני שפתחתי את הבלוג הזה ועברתי לכאן במטרה להוולד מחדש. זה עשה לי רע כי למרת שאני מזכירה את העבר פעמים רבות, לרגע הרגשתי כאילו החזירו אותי לאותה הנקודה שבה הייתי כשהקשר שלנו התנתק, כאילו שאני אותה האחת שהייתי אז ואני לא, בניתי חיים שלמים ואין שום קשר בין החיים שהשארתי מאחור ובין אלו שבניתי ותיעדתי בבלוג הזה. זה נראה כאילו מתתי ומישהו הביא לחיים את מה שקברתי לפני שנים רבות, וזה הפחיד אותי עד מוות , להזכר בחיים ההם, חוסר השליטה, הסבל וכל מה שרציתי לברוח ממנו.

דיברתי על זה עם הפסיכולוגית שלי והוקל לי במעט. החיים ההם אומנם היו שלי אבל לא חייתי אותם מתוך ברירה, את החיים שאני חיה בשנים האחרונות לעומת זה אלו חיים שבהם בחרתי ועד כמה שרע לי והכל מתפרק לי בידיים מדי פעם, אני יודעת שבסופו של יום הכל כתוצאה מהבחירות שלי, החיים האלו הם שלי. אני לא מי שהייתי אז, הדבר היחיד שהיה שלי בזמנו אלו הן ההפרעות אכילה שלי, הן אלו שיצרו את העולם היחיד שהיה שלי ובגלל זה עם כל ההרס שבדבר, הן גם אלו שבמידה רבה הביאו אותי לאיפה שאני היום. בשנים האחרונות למדתי לחיות בלעדיהן כי עם כמה שאני אבודה, מצאתי את עצמי בין כל הבלבול וחוסר האונים וזה היה הבסיס הגדול לתהליך ה״החלמה״. ״החלמה״ כי אני לא מאמינה שאי פעם מחלימים מזה באמת אבל מה שכן, לומדים לבחור לחיות אחרת.. שעה, יום, שנים.. כל בחירה, מאמץ וקושי הם בעלי ערך שאסור לזלזל בו.

אני מרגישה שבימים האחרונים, לאחר כמעט שבע שנים של כתיבה בבלוג הזה, שוב הגעתי לנקודה אחרת בחיים, דף חדש. באמת שהתפתיתי לפתוח בלוג חדש, להתחיל דף חדש ולראות לאן זה מוביל אותי אבל אני לא בורחת לשום מקום. עם כל הסמליות שבלפתוח בלוג חדש, ״זהות חדשה״, אני היילי מונרו ואני נשארת כאן.

* * *

עצרתי את החיים לרגע, לנשום. לא כתבתי על כך רבות אבל בחודשים האחרונים עברו לי מיליון מחשבות בראש בנוגע להמשך לימודיי בבית ספר לרפואה, שיניתי את דעתי עשרות פעמים ומצאתי את עצמי יושבת על הספה בסלון תוך כדי שאני רוצה לעשות כלום עם החיים שלי, פשוט כלום. מאז הלחץ ירד ממני, במשך שנים תיכננתי הכל בקפידה ומיהרתי לעשות הכל, רציתי לעשות הכל בבת אחת וזה גרם לכך שהרגשתי שאני נחנקת. אני אהיה בת 25 בעוד פחות מחודשיים ולא, אני לא בשנה השנייה בבית הספר לרפואה כמו שתכננתי וזה ב-ס-ד-ר! בלב שלם אני אומרת לעצמי שזה בסדר, זה זה בסדר שהחלטתי לא לקבל את התואר בקיץ אלא אני אקח עוד כמה קורסים בסתיו בשביל להעלות את הממוצע של התואר שלי. זה ב-ס-ד-ר שאני עדיין לא מוכנה לגשת לבחינה לבית הספר לרפואה בעוד חדש, זה ב-ס-ד-ר שאני לא הרקולס שיכול לשאת את העולם כולו על הכתפיים שלו. זה ב-ס-ד-ר לעצור את החיים ולהציב מטרות שבהן היילי יכולה לעמוד, כי מה לעשות שסופר היילי היא איננה אני. זה בסדר, הכל בסדר, אני בסדר והחיים האלו בסדר.

אני מצליחה לנשום ולחשוב, זה בידיוק מה שהופך את ב-ס-ד-ר לבסדר!