הגיגים מעיר החטאים.

גל הנוסטלגיה שפקד אותי בימים האחרונים הפך במהרה ממשהו נעים ומעורר השראה למשהו שגרם לעצמות שלי לשקשק למוות מרוב חרדות אתמול בלילה. ככל שיותר אנשים הצטרפו, כך גם נוספו דיונים שבהם לא רק כותבים אחרים הוזכרו אלא גם מי שהייתי אני כמה שנים לפני שפתחתי את הבלוג הזה. נחרדתי מזה שבמשך שליש מכל שנות חיי עבדתי על ליצור את מי שאני כיום תוך כדי שאני קוברת כל זכר למי שהייתי לפני כן ופתאום בום בלי התראה מוקדמת קיבלתי בוקס לפרצוף, כאילו הקימו לתחייה את כל מה ששנים רבות עבדתי על להעלים. 

אתם יודעים מה עמד מאחורי המהלך לעבור ליבשת אחרת לפני שש וחצי שנים? זה לא היה הרצון להגשים איזה חלום אמריקאי דבילי או לחפש הרפתקאות בארץ רחוקה, הסיבה היא עמוקה יותר מכל אלו. אתם מבינים, כשדלת המטוס נפתחה ודרכתי לראשונה על אדמת (או ליתר דיוק הגשר שחיבר את המטוס לטרמינל) ניו-יורק, מתתי. מתתי ונולדתי מחדש, ומאותו הרגע לעולם אבל לעולם לא הסתכלתי על עצמי בתור מישהי חוץ מהמישהי שנהייתי באותו הרגע. כמובן שאני חושבת על העבר ואני מזכירה אותו פעמים רבות גם כשאני כותבת אבל מבחינתי אלו הם זכרונות מבן אדם שמת כי מבחינתי מתתי וזה היה התנאי היחיד לכך שאמשיך להתקיים. אין שום קשר לאדם שאני כיום לבין זו שהתקיימה לפני ספטמבר אלפיים ושבע. אתמול בפעם הראשונה הביאו את ה״אני״ שקברתי ממזמן לתחיה ופתאום הרגשתי שהלבישו אותה על מי שאני היום, כי הפרצוף והשם שלי מתחברים אלייה דרך זכרונות של אנשים אחרים. הרגשתי כאילו החזירו אותה לתחיה והרגו אותי, לא לא לא לא, היא מתה לפני שנים רבות ושום דבר לא מקשר בינה לבין מי שאני בהווה חוץ מכמה זכרונות וככה זה יישאר לעולם.

אני לא מסוגלת לחיות בארץ ולכן לעולם גם לא אחייה, כי החיים היחידים שאני מכירה אלו החיים שהיו ״שלה״. כשביקרתי בישראל לפני שלוש וחצי שנים והתהלכתי באותו הבית, שכונה, סביב אותם האנשים חייה את החיים ״שלה״ למשך שבועיים אני זוכרת שעברתי התקף חרדה מאסיבי. בכל יום הזכרתי לעצמי שהכל בסדר כי אני חוזרת לחיים שלי תוך כמה ימים, אני לא נשארת שם, איפה ש״היא״ נהגה לחיות את החיים שלה. גם כשהעיניינים הסתבכו עם ההגירה לפני שנתיים והיה סיכוי קלוש שאצטרך לחזור לארץ, שתיתי עד אובדן הכרה כי נחרדתי עד מוות לא מזה שאני אעזוב את אמריקה אלא מזה שחשבתי על הארץ.

כשאתמול הייתי עדה לכך שהביאו אותה לתחייה לכמה רגעים הבנתי את החרדות שתקפו אותי בנוגע לארץ במשך כל השנים האחרונות. זה לא כי החיים של היילי מונרו הם מושלמים או כי אני כלכך מאוהבת בארה״ב, זה בגלל שהיא ואני לא יכולות להתקיים באותו הזמן ואותו היקום. בכל פעם שכף הרגל שלי דורכת על אדמת ישראל זה כאילו שהיא קמה לתחייה ומאיימת על הקיום שלי, עם השנים למדתי להזכיר לעצמי שזה בלתי אפשרי כי אנשים לא חוזרים מהמתים. אתמול הרגשתי שזה כן התאפשר למספר רגעים... החזירו אותה מהמתים.

אז פחדתי, נתקפתי חרדות אבל יותר מכל התעוררתי היום בבוקר והזכרתי לעצמי שאני היילי מונרו, נולדתי לפני שש וחצי שנים וזו אני היחידה שבה אי פעם אכיר או אהיה ואף אחד לא יכול לחזור מהמתים וזו עובדה.

אוהבת המון,

היילי מונרו, ה״אני״ היחידה שאני מכירה.