אני את שלי איבדתי.
נכנסתי עכשיו לפורום ביטלס, וראיתי את כל שגעת "פול מקרטני בא לארץ!!!11" שמתחוללת שם ורציתי להיות גם.
אני רוצה להתלהב ממש, בטירוף, באקסטזה, שזה יהיה חשוב לי.
(וזה חשוב, אבל פשוט לא מספיק.)
וזו בדיוק הבעיה- שום דבר לא מספיק.
כבר חודש אני ככה, מעבירה את הזמן מיום ליום. פה פוגשת ידיד ותיק, שם הולכת עם איזה מכר לסרט. ממלאת את החלל בין שתיקה מביכה יותר לשתיקה מביכה פחות. מכירה בעובדה שהכל זמני, ושאני לא באמת שייכת לשום מקום בו אני נמצאת.
זה מתסכל לחיות ככה, מאוד מתסכל. לדעת שבשום מקום בו את נמצאת את לא מקום ראשון ולא שני ואפילו לא שלישי, את רוצה להאמין שאת חברה קצת-פחות-טובה, אבל האמת היא שאת פשוט ברירת מחדל נוחה (ופנויה, ב99% מהפעמים).
זה מרגיש כמו פעם, כמו כיתה ז' אולי, שנדבקתי ללי, ורציתי לחשוב שהיא ה-חברה שלי, אבל בעצם ידעתי שלא.
אבל מה שאני מחפשת עכשיו הוא לא חברה-הכי-טובה. לא. אני מחפשת מקום להיות שייכת אליו, מקום שארגיש טוב להיות בו.
משהו כמו פורום ביטלס, לוסי, סגל אייקון, מסגרת יציבה שאפשר לשאוף אליה. אנשים נורמליים היו קוראים לזה- חבר'ה.
ועד כמה שזה נראה זניח, זה חשוב. זה כל כך חשוב. חבר'ה הם לא רק קבוצת אנשים, זו קבוצה שנותנת כוח, משמעות, נותנת לך גב.
ובשבוע הבא, כשאני אחזור ללמוד, אני אחזור הביתה לבד כמו תמיד ואספור ימים עד הסופ"ש.
כי החבר'ה שלי זו גילי, והיא סובלת מזה (גם אם היא לא אומרת), כי אני מפילה הכל עליה. ואנחנו רבות רק בגלל שאני לא מסוגלת למצוא לעצמי מסגרת אמיתית להשתלב בה.
אני מנסה, אבל משהו אצלי דפוק.
אני מוכנה לשבת במשך שבע שעות ולצייר ליעל חולצות לצופים רק בשביל שאוכל להיות איתה קצת (אבל אני יודעת שהצופים תמיד יהיו שם קודם)
ואני מוכנה לסדר לרותי עבודה אצל אבא שלי למרות שאני יודעת שהיא לא מתאימה ולחטוף ממנו צעקות על זה אח"כ רק בשביל קצת תשומת לב (אבל "השישיה" תמיד תהיה שם בשבילה קודם)
ולכן יש את החבורות שלכן, ועד כמה שאני אוהבת אתכן, משהו תמיד היה חסר מהכיוון שלי.
כנראה שמשהו דפוק אצלי, כי אני לא יודעת איך לדבר עם בני אדם. אני יודעת, אבל רק שיחה שטחית, וגם היא לא מעניינת במיוחד. אני לא מסוגלת לפתח דיון, בטח שלא שיחת נפש. אני אדם משעמם ופתטי, שמחייך יותר מדי רק כדי שיחשבו שהוא נחמד, לא חכם מספיק כדי לפתח דעות משל עצמו ולהתווכח, ולא רהוט מספיק כדשי לנסח דעות לא קיימות כמו שצריך.
כרגע אני על הגבול בין מעיקה ל-לא מורגשת. זה נורא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
