יומיים נותרו לסוף חודש הגאווה, ולמרות שכביכול יצא שהיה מלא בארועי להט"ב, לא הרגשתי גאה אפילו לרגע.
זה התחיל במצעד בת"א, שתכננו ללכת אליו אבל זה נפל (והרגשתי פשוט זוועה אחר כך), המשיך בביקור לילי באוויטה שנערך אחרי יום גרוע ומלבד העובדה שלא נהניתי והרגשתי אאוט, המטרה התפספסה לחלוטין וכל מה שהוצאתי משם היה שאוחצ'ות זה עם מוזר.
אחר כך היה המצעד בירושלים, שלתומי חשבתי שאצליח להשיג ממנו איזשהן תובנות על החברה הישראלית, או אפילו קצת לכעוס על עריית ירושלים, אבל הגענו בשלוש שעות איחור וכל מה שהשגתי היה כאב בטן ויבלות ברגלים.
ובסוף, פסטיבל סרטי להט"ב בסינימטק ת"א, שום דבר על הקהילה או על אנשים שחיים באמת ומערכות יחסיים אמיתיות, אלא במאים שחושבים שזין זה מגניב.
אוף.
הדבר היחיד שנתן לי תחושת גאווה אמיתית החוגש היה סיפור ורוד של אילנה זפרן (כפרעליה), שלמיטב ידיעתי פורסם לפני שלוש שנים.
כן היו לי ציפיות מהחודש הזה, גם ככה אני מסתתרת כל הזמן, קיוויתי שלפחות עכשיו אני אוכל להיות חלק מאיזשהו משהו, לא יודעת, שאני אמצא את החיבוק הקולקטיבי שאילנה הבטיחה בפרק 11. במקום זה קיבלתי חיבוק מחן קלר וטפיחה על הראש מאיתי (מזל שזה בלוג סגור).
באופן אירוני, את הדגל שקניתי החבאתי במגרה בארון.
יולי
- לעשות כבר בגרות בלשון
- להפסיק לדבר על בגרויות
- להשתחרר
- לחזור לדבר עם מי שהפסקתי
- להתחיל לעבוד
- לא למות (עדיין)
- לפגוש את דרור איילין וניבי
- רונה
- לצבוע\לעשות ראסטות\קרחת
- להתחיל את פסיפלורה מן
- להתקשר (טוב נו, לשלוח מייל) לאילנה ולשכנע אותה לבוא ליבנה
- לצייר איזה משהו לתחרות של משרד החינוך
- להפסיק לבכות כל הזמן
- ליישם
היה רגע אחד, בשישי בבוקר, שהבנתי שלמרות הכל, זה אמיתי. אני אוהבת אותך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
