Adastra

אני מניח שכל אחד מכיר את אותם אנשים שהחל מכיתה ז' ככה נוכחותם בשיעורים הולכת והופכת לתופעה נדירה ובלתי צפויה. בסופו של דבר חלקם לא יבוא אפילו למסיבת הסיום וגם לא תהיה להם תמונה אחת מסכנה בספר המחזור. כל מה שיישאר מהם זה ניסיון עלוב לחריזה, פרי מוחם היצירתי של חבריהם המוכשרים לכיתה:

"יוסי שלנו ילד מקסים

את יוסי שלנו כולם אוהבים

חבל שיוסי מבריז משיעורים

תמיד מצחיק כשהוא מרביץ למורים"

אפשר רק לנחש איך יראה המשך חייו של יוסי וחבריו לכיתה. אני לא אופטימי: שירות צבאי עלוב או השתמטות בשלב כזה או אחר, עבודות זמניות, פשע קטן, קיום בינוני, עול על החברה, לעיתים תסכול, אולי כלא אולי סמים אולי קלים אולי קשים. והשאלה שאני שואל היא – האם מערכת החינוך הועילה לו בפיתרון בעיותיו? האם היא ביצעה את התפקיד הכי חשוב שלה בחינוך אותו אדם כשהוא היה בשלב התהוות אישיותו? האם אדם כזה מתאים בכלל למסגרת בית ספרית? לא, לא וגם לא.

אולי בקרב התמימים שבכם צצות מחשבות כגון "זה הרע במיעוטו","חסרים משאבים", "אין מה לעשות" ודברים אחרים ברוח זו. אני שולל את כל הגישות האלה. למה להסתפק במועט ולמה לחשוב כל כך צמוד למסגרת? לפעמים יש לי תחושה שבישראל, מדינתו של העם מהיצירתיים ביותר, אין לאף גורם משפיע יכולת להוביל אפילו החלטה אחת שתיתן מענה יעיל ובלתי שיגרתי לבעיה כזו או אחרת, ובכלל זה "סוגיית הנוער".

מה שאני אומר הוא שלא כל בני האדם זהים וצריך להכיר בשוני שלנו כאשר הוא רלוונטי. כאשר אנו נולדים אין דרך לאמוד אותנו על תכונותינו ונטיותינו ולכן מן הראוי שנתחיל את דרכינו בחיים בצורה זהה שתאפשר לנו ולסביבה להבין אותנו טוב יותר, תוך כדי ניסיון לטפח וליצור היבטים חיוביים שלנו. אך משהאדם מתבגר ותווי אישיותו מתבררים אל לנו ללכת עם הראש בקיר ולנסות "לחנך" את הנכשלים והנחשלים בדרכים שהוכיחו את חוסר יעילותן פעם אחר פעם. זה בדיוק מה שעושה מערכת בתי הספר כאשר פותחים עוד כיתה מצומצמת לתלמידים חלשים, מפנים להם עוד מחנך, מכניסים למערכת שלהם עוד שעות ומוסיפים לשיעורים שלהם עוד תכנים. מלבד העובדה שהתלמידים האלה נשארים מחוץ לרחוב בפעמים שבהן הם בכל זאת באים לבית הספר, הצעדים האלה נראים לי עקרים ובזבזניים. במקום זאת אפשר להשקיע בציוד מעבדות ושיפור תנאים לתלמידים שכן רוצים ללמוד, אבל מה שיהיה עדיף עוד יותר הוא פינוי אותם משאבים ואפילו הקצבה של משאבים נוספים לצורך שינוי הטיפול בתלמידים בעייתיים מהשורש.

הצפייה בתוכנית Brat camp, תוכנית המספרת את סיפורם של צעירים סוררים שנשלחו ע"י הוריהם לתוכנית שיקום במחנה מרוחק בארה"ב, הראתה לי שיש דרך אל ליבם של אותם סוררים, גם אם היא רצופה בקשיים ועיקולים. מה שבטוח הוא שהדרך הזאת לא עוברת בבית ספר. חשבתי אם כן על מספר פיתרונות אלטרנטיביים. צריך מסגרת נוקשה, הדרך הדמוקרטית לא עובדת. בנוסף לכך צריך להעלות לתלמידים האלה את הביטחון העצמי. הם אולי בטוחים בעצמם בקרב סכינים אבל הם ויתרו על מקום מכובד בחברה, מקום שפעם אני משוכנע שרצו לתפוס. הם גם לא מאמינים שאי פעם יהוו חלק מהמיניסטרים וזה מתדלק את התנהגותם הבדלנית. ובכן לאחר שהמדינה תכיר בשונות שלהם נוכל ליצור סוג של הבדלה ולהפריד בין "הנוער העובד" ו"הנוער הלומד" (בלי קשר לתנועה). כאשר הנוער הלומד ילמד רוב השנה ואילו הנוער העובד יעבוד רוב השנה. העבודה תהיה חייבת להתבצע בתוך מסגרת המונית ומאורגנת, כדוגמת גדודי עבודה. במסגרת זאת ילמדו הנערים להעריך את עצמם ואת העבודה. בשום פנים ואופן אסור לתת את הרושם שהם נחותים במשהו לעומת "הנוער הלומד" כי זה לא בהכרח נכון. תתפתח גאוות יחידה, גאוות גדוד, יצמחו ערכים וכערך מוסף המדינה תרוויח כוח עובד רב עוצמה שיוכל לבצע עבודות בתחום הבניין, התשתית והחקלאות במקום עובדים זרים, והנערים יוכלו להרוויח כסף שחלקו יבוא מהמעסיק עבורו הגדוד עובד וחלקו יבוא ישירות מהממשלה, כך ירוויח גם המעסיק. אני אומנם לא כלכלן אבל אני יודע בוודאות על אלמנטים נפרדים מהתוכנית הזאת שכבר יושמו בעבר ולכן אני לא רואה סיבה שדבר כזה לא יעבוד. שוב, מה שחשוב הוא החשיבה מחוץ לקופסא. אני נותן רק דוגמא לתוכנית אפשרית אחת מתוך רבות ובקוויה הכלליים. פיתרון אחר ומתבקש הוא שליחת נערים בעייתיים למסגרת צבאית. ידוע שהצבא עושה פלאים עם נערים בעייתיים. הבעיה היא שרובם מחוסרי מוטיבציה מראש ואינם מגיעים לכדי שירות צבאי משמעותי. במקום לסנן אותם לפני השירות צריך להכין אותם לקראת השירות ככה שביום הגיוס הם ייועדו להיות חיילים קרביים, לוחמי עלית ואפילו קצינים.