לא כתבתי לת'ום מאז ראש השנה ויש יותר מדי דברים שקורים, שיש סיכוי טוב מאוד שאשכח אותם אם לא אכתוב עליהם, אבל אין לי כוח נפשי לכתוב כשגם ככה אני לא יכולה להתמודד עם עצמי כשאני לבד.  כשאני מחוץ לבית, בכל מקום חוץ מבית הספר אני פורחת, אני מושא השראה, אני תורמת מעצמי ליצירת סביבה מושלמת וטובה כל כך, אני הכל -

אבל כשאני חוזרת הביתה או הולכת בבוקר לבית הספר, זה שוב חוזר. בבית הספר זה  הצרחות של אנשים חסרי דאגות שהדבר היחיד שנותר להם לעשות בחיים האלו זה לפרוק עול (עליי) , אבל נוגסים במערכת העצבים שלי וגורמים לה לצלצל לי באוזניים עד שהדבר היחיד שנותר לי לעשות זה לבכות, בזמן שהם נתקעים בי, חוסמים בפניי את הדרך כשאני עולה במדרגות לכיתה ולהם בא להבריז וצועקים משהו לחברים שלהם בלי לשים לב שאני נמצאת שם. זה המורים שמנסים לשאוב אותי מעצמי ובגלל שאני כל כך חלשה עכשיו, אולי זה אפילו סוף סוף יצליח להם.  זה התקפי החרדה בשיעורים, הדפיקות בגב, הנחיתות בגוף, רוברט סמית' שצועק עליי ללא רחמים את מה שהפכתי אליו, את הדרך שבה אני הורסת לעצמי ולאלה שאני כל כך אוהבת את החיים פשוט כי אין לי ברירה. זה להיות כלואה בחדר סגור מלא באנשים  שמסתכלים עליי  כאילו הם תוהים מתי אני סוף סוף אישבר ואבכה, אולי אפילו אצעק, והם יסתכלו בהצגה כאילו אני על במה בתיאטרון והמורה שלא בדיוק אכפת לו מי יושב מולו וכמה הוא רוצה שרק ישחרר אותו. זה לראות אותה, את הילדה הזאת שבגלל שהיא ברחה מהבית וחיה אצל סבתא שלה והפכה לשבר כלי שלא מסוגל לעשות כלום חוץ מלזלול ואז להתלונן על כמה שהיא שמנה ולחתוך פשוט כי היא חלשה, אז בגלל כל זה היא רצתה שאני אכנס לשם איתה ואז שנינו נהייה תקועות באותו מקום. היא ניסתה לשדל אותי לקחת 5 אקמולים ביחד כדי להתמסטל איתה, הראתה לי את החתכים שלה ושאלה אותי אם זה מגניב, ניסתה להחזיר אותי לדברים שכבר סיימתי. כמה שהיא הייתה מאושרת אם היא הייתה יודעת שבגללה חזרתי לעשות את זה, ושהסיוטים שנתקעו לי על העיניים והטריפו אותי מחרדה לפני שאני הולכת לישון ולפעמים גם בשעות הערות חזרו. ואז כשהיום נגמר סוף סוף, הקשיים רק התחילו. בבית זה המשא ומתן לגבי האוכל, הפחד שאוון בטח כבר גילה מה אני ויגיד לי שזה נגמר כשאני אצלצל אליו, המחשבה שהוא אולי מבלה את היום עם בחורה אחרת פשוט כי הביצועים שלי במיטה גרועים, הפלאשבקים מכל הזכרונות ההכי גרועים שלי, דברים נוראיים שאמרו לי שעדיין מהדהדים בראש שלי בכוח האמת, ושוב מה שאני אומרת לעצמי כל הזמן, שאם לא הייתי כזאת היו לי חיים אחרים. השיחות עם אוון, שבהם תחושת החנק רק מתחזקת למרות שהוא עדיין איתי ואומר לי כל הזמן שהוא אוהב אותי. המוזיקה והספרים שמחזקים אותי אבל גם מעבירים בי צמרמורות כל כך חזקות, שאני כמעט מתעלפת ורוב הפעמים פשוט נפערים חללים ריקים של זמן שאני לא זוכרת מה קרה בהם. והסרטים לפני שאני הולכת לישון, שהופכים לסיוטים.

אתמול בלילה חלמתי שאיזו תהילה אחת שאוון הלך למסיבה שהיא עשתה בבית שלה (זה עדיין מציאות) גרה בנתניה, איפה שסבא וסבתא שלי גרים, וגם אנחנו גרים שם, אבל הייתה איזו דלת שאסור היה לפתוח כי הם גרים שם, ואז היא פתחה אותה וראיתי שהיא ממש לא שמנה כמו שאוון תיאר אותה, גם הוא היה שם - שאלתי אותו למה הוא אמר לי שהיא שמנה אז הוא הראה לי שיש לה כרס קטנה והוא טפח עליה והם חזרו לחדר לעסוק בענייניהם, ואז פתאום כל הסיוטאציה הפכה להיות הסיפור "נשים קטנות", ואני הפכתי להיות ג'ו, ואני ברחתי מהבית כי פשוט לא רציתי לראות את אוון יותר, רציתי שהוא יחפש אחריי ואני היטלטלתי מאוטובוס לאוטובוס ומבית של בחור אחד לבית של בחור אחר ואז אמא מוצאת אותי ובפרק הבא של הספר היא אומרת לי "את סובלת כאן? בניו יורק תסבלי כפליים!" ואז מעבירה אותי בפתאומיות לניו יורק, כדי להעניש אותי על שברחתי, לבחון את החוזק הנפשי שלי ולעזור לי לברוח מאוון. והם כולם שם לועגים לי, מרביצים לי  ושוברים לי את הראש.

שלשום בלילה חלמתי שאוון צובע לי את השיער ואחרי שהוא הפך את השחור שלי לבלונד, הוא עשה לי פסים לבנים וורודים, שהפכו לראסטות בוערות ששורפות לי את השיער, והוא עומד מהצד וצוחק. ועוד אחרי שהוא היה פה באותו יום והיה לנו יום מדהים, רק בגלל שכשהוא נסע חזרה אז הוא ניתק את הפלאפון ובמקרה המורה לחינוך תעבורתי "סידרה" לי אובססיה לתאונות דרכים ואני ממש פחדתי שקרה לו משהו ובכיתי כל הלילה ורק ב-2 הוא נזכר לצלצל מהבית.

הייתי רוצה שתמיד יהייה משהו, שאף פעם לא יהייה יום שלא יהייה בו משהו, רק כדי שאני לא אצטרך להתמודד. הייתי רוצה שהמורים ישביתו את הלימודים לחצי שנה רק כדי שסוף סוף תהייה לי מערכת עצבים. הייתי רוצה כבר להיות בלונדון ולגור עם אוון, שהוא יקים חברת היי-טק ואני כבר אוציא דיסקים ויופיעו ואנשים יצעקו לי WE LOVE YOU REBEL BLOOD!!! ולא יהייה שום סיכוי שמישהו מהכיתה, מהיסודי או מכל מקום שהייתי בו בארץ ועשיתי מעצמי צחוק בפניו כשלא יכולתי לתפקד כמו שבאמת רצו אותי, יראה אותי ואני אצטרך לשאול אותו מה קורה ולהיזכר באיך שהייתי אז, לפני דנה, 5 שנים, 4 ימים. הייתי רוצה שאנשים יידעו מי אני באמת בלי לשפוט אותי או להתערב בחיים שלי יותר מדי, פשוט יאהבו אותי כי אני עושה מוזיקה טובה. הייתי רוצה להיות חזקה, שדברים קטנים, החל ממישהו שנתקע בי במסדרון ועד לזה שאוון פתאום לא יכול לבוא או שהופעה במועדון התבטלה, כבר לא ישפיעו עליי, שיהייה לי בסיס פנימי חזק  שיגן עליי מהכל ויאפשר לי להיות שמחה בחלקי לא משנה מה קורה, פשוט כי עדיין יש לי.. דברים.

סיימתי. אני הולכת לבכות עכשיו ולהוציא הכל כי עוד 20 דקות אני אצל רינג והאריסונג, ואני רוצה שהפעם לפחות אני אצחק קצת ואעשה שטויות ולא אדבר איתן על המצב שלי כי הן פשוט שמו לב שאני לא בסדר.

ועוד רציתי לכתוב בפוסט הזה על ניין אינצ' ניילז, על פסטיבל הגיטרות, על זה שביום שישי אני נוסעת ל-5 ימים לאיי סיישל עם המשפחה (למרות שזה גם מקור ללחץ כי מסתבר בזה שהוא גמר לנו עם זה את כל הכסף שהיה לנו בבנק ולכו תדעו איך נסתדר..)

אוחחח, הלוואי ויכולתם להבין..

אנה לוקרישיה.