אני מתסכלת על אוּרי שלי מאוהבת ואוהבת אותו בכל רגע יותר.
הפנים המקסימים האלה.
העיניים האלה.
החיוך.
החוכמה.
היכולת המופלאה שלו להסביר את עצמו.
הוא מדהים הילד הזה פשוט מדהים.
אני מתסתכל על החיים שלי כעט ומודה לאל על .
מאיר.
עם הסבלנות שלו.
עם האהבה שלו אלי.
עם הרצון שלו שיהיה לנו תמיד טוב.
עם החיבוק הענקי שלו.
על הרצון שלו לעשות ככה שתמיד יהיה לי חיוך על הפנים.
אני מתסתכלת סביבי ורואה:
בית (אמנם מבולגן נורא אבל... בית)
אוטו
כל מה שצריך בבית..
משפחה מורחבת למופת.
ובכל זאת לא טוב לי... בימים האחרונים
בכל זאת אני כבר כמה ימים מסתובבת עם, אבן בלב.
אנסה להבין למה...
שנים אני עובדת באותו מקום.
מלמדת אנגלית ואומרים שאני עושה את זה טוב.
שנים אני עם אותו צוות. רק אחדים הם חברים שלי.
בדרך כלל אני מקבלת הרבה הערכה.
אבל....
נמאס לי.
מהלחץ אפילו עכשיו בחופשה.
נמאס לי .
מהמחשבה שאותי אין צורך לכבד.
נמאס לי
מהתחושה האיכסית.
אני כבר לא בשלב בחיים שאני מחפשת לבנות קרירה, ממש לא.
לא בשלב בחיים שאני רוצה להיות רחוק מהבית.
לשמחתי השלב הזה חלף.
כל מה שאני רוצה
זה להיות אמא.
לבנות את המשפחה שלי.
להיות אמא של אוּרי....
לראות אותו גדל.
לראות אותו מתפתח.
להיות שם בכל שלב ושלב.
לחוות את אז, כי הרי זו הפעם היחידה שאני אחווה את זה.
אז.....
למה לכל הרוחות אני צריכה להתנצל על זה??
או להרגיש רע עם זה????
האם זו לא הזכות שלי או יותר נכון החובה שלי כלפי עצמי??
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אמא של אוּרי
