http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=444989הרבה שנים חיכיתי לרגע הזה. חיכיתי ובסוף זה קרה, אני אמא. אני אמא של אוּרי, שנולד בהדסה עין -כרם, ב-28 במאי 2007 לאבא ואמא שמאד מאד אוהבים.heCopyright 2019 אמא של אוּרי. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=444989http://f.nanafiles.co.il/upload/Xternal/IsraBlog/89/49/44/444989/misc/13151905.JPGhttp://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=444989&blogcode=14889729<div align="right" dir="rtl">הימים האלה שאחרי חופשת פסח ימים טעונים הם. קשה לו לאורי, יום השואה מאד מאד מפחיד אותו ובצדק. יום הזיכרון גם הוא קשה. ביום א' הלכו תלמידי כיתה ד' להר הרצל, לפני כן המורה סיפרה להם שבהר הצל נמצא גם יד-ושם. היא גם סיפרה להם קצת על המקום, זו כבר היתה סיה נהדרת להלחץ מאד. בלילה שלפני הסיור, אורי לא נרדם, עד אחרי אחת שכב הילד במיטה ופחד, לא עזר שהסברתי שליד ושם לא לוקחים ילדים בכיתה ד'. לא עזר שאמרנו שבטופס של הסיור לא כתוב יד-ושם. בסופו של דבר, אחרי אחת הוא נרדם. בבקר לקח לו המון זמן להתארגן וכמובן אחרנו לבית-ספר. למחרת יום השואה שוב להיה קשה ביותר, בשיחות שלי עם אורי הסברתי שמה שהיה אז לא יקרה היום. הסברתי על הטכנולוגיה..... ואורי אמר לי, אני דואג שבמדינה שלנו יקרה משהו כזה שהשנאה בן יהודים לערבים תביא לרצח של אנשים רגילים.אז הסברתי...שאצלנו בארץ מקבלים בני אדם.שאפילו בכנסת יושבים מי שלא מאמינים במדינת ישראל.שאנחנו חיים במקום בטוח.שאנחנו מחנכים לאהבת אדם.שאנחנו בישראל מבאים הנה מוסלמים מסוריה להרפא.הילד נרגע.ואני נשארת המומה מידת הרגישות ואהבת אדם שלו. בבית ספר קיבלו הילד</div>Tue, 25 Apr 2017 15:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (אמא של אוּרי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=444989&blogcode=14889729http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=444989&blog=14889729http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=444989&blogcode=14885793<div align="right" dir="rtl">חלף שבוע מאז הטיול של הצופים. השורה התחתונה היא שהילד חזר מאושר. מחייך, מלוכלך, רעב וכל כל מאושר. ידעתי שעשיתי נכון. זה התחיל בשבת שעברה בחמש וחצי בבקר, אז לקחנו את אורי לשבט, הוא פגש בשמחה רבה את חבריו, והם עלו לאוטובוס. אני היתי חצי שבורת לב, האם יהיה לו טוב, האם הוא יצליח להרדם? האם יהיה מספיק חם? ואוכל? ומה יקרה אן יהיה המון אבק והתקף של אסטמה יגיע? ומה עם זה שאני לא בשליטה, שאני לא שם לעזור (ואולי להפריע לו??) ברגע שנכנסנו לאוטו, התחלתי להרגיש שזה לא נכון, שעדיעף שהילד היה נשאר איתי... אבל הראש כמו שהראש תמיד יודע לעשות אמר ... לא גברת זה הדבר הכי הכי נכון לאורי. הוא יצמח, הוא יגדל, יהיה לו נפלא. הגענו הביתה לבית.... ריק. בלי רעש של "ראש גדול ראש חדש" בלי מישהו שכל הזמן קופץ על המתח בחידר שלו. בלי השירים של סטסיק ובן-אל תבורי... האמת, בית משעמם. הלכנו קצת לישון בכל זאת לקום ברבע לחמש בשבת זה קצת אכזרי.. אחר כך נסעתי להורים, להתנחם אצל אמא..... כן כן, גם בגיל 55.5 הכי כייף להתנחם אצך אמא. היא כמובן אמרה מה שידעתי, שהטיולים האלה זה הכייף הכי גדו</div>Sat, 08 Apr 2017 10:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (אמא של אוּרי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=444989&blogcode=14885793http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=444989&blog=14885793http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=444989&blogcode=14883493<div align="right" dir="rtl">אורי לומד בכיתה ד' בבית-ספר "יד-המורה" בירושלים. זהו בית ספר משלב. בית-הספר משלב ילדים על הספקטרום האוטיסטי בתיפקוד בינוני נמוך עם ילדים "רגילים" (הרגילים במרכאות כי באמת אין ילד רגיל - כולם מיוחדים בהשקפת עולמי) אני מאד אוהבת את בית הספר הזה, וכל פעם אני מגלה עוד סיבה למה- למה בעצם בחרנו ביד המורה עבור הילד שלנו.... אתמול חגגו לאחת מבנות כיתת התקשורת בת-מצווה. המשפחה חגגה לילדה והזמינה את בנות השכבה. אנחנו קיבלנו תמונות בשידור חי מהאירוע. תמונות כל כך מרגשות כל כך מקסימות. ההתרגשות בשכבה היתה בשיאה, זו הבת מצווה הראשונה שהבנות הולכות, כחברות לכיתה. הן הכינו לכבוד כלת המסיבה ריקוד. הן התקשטו והתלבשו, חלק מן האמהות הצטרפו לבנות, כולן היו לבושות בשמלות יפיפיות, ושיער פזור. שמחות ובעיקר משמחות את כלת החגיגה. כן, בת מצווה שכולם באים זה דבר רגיל, אבל מסיבת בת-מצווה שבה החוגגת היא ילדת על הספקטרום האוטיסטי, וכשכולן באות... כשכולן חוגגות איתה יחד. מחנכת הכיתה היתה במסיבה ואפילו מנהלת בית הספר הגיעה לומר מזל-טוב. זה לא מובן מעליו. ממש לא. אני בטוחה שלהורים לא קל</div>Tue, 28 Mar 2017 14:21:00 +0200nobody@israblog.co.il (אמא של אוּרי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=444989&blogcode=14883493http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=444989&blog=14883493http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=444989&blogcode=14882637<div align="right" dir="rtl">אתמול השתתפתי בטקס פרישה ממערכת החינוך. היה נחמד.... זה התחיל בקבלה של פרסומת של בנק מסד, שוקולד בצורת לב וסבון בצורת ורד.... אחר כך נעמדנו בתורים לא מאורגנים ולא מסודרים לקבל תעודת הוקרה ושי. כאיה למשרד החינוך הכל היה כל כך לא מאורגן... הם סידרו את תעודות לפי שנת פרישה, ואז לפי סדר הא-ב. כל כך הרבה אנשים לא זוכרים באיזה שנה פרשו... כך שהיו צריכים לעמוד בשני תורים שונים האחד לברר מתי פרשו ושני לקבל את השי. ומורים ... לא יודעים לעמוד בתור והבאלגן חגג. אז נכנסנו לאולם ענק, בו היה כיבוד ליאישית לא ממש היה טעים אבל זו אני, מקווה שאחרים אהבו. לא היו מספיק כסאות לישיבה... הכייף היה לפגוש חברות מתקופת העבודה בבית הספר. ולפגוש את הגננות של אורי שזוכרות אותו קטן והשווצתי במה שהוא עכשיו. לאחר הכיבוד נתבקשנו ללכת לאולם אחר, שם נאמו לנו אנשי הסתדרות המורים, שאגב במאי מתקיימות בחירות להסתדרות המוריפ ועל כן זו היתה תעמולת בחירות לשמה. כל אחד דיבר על כמה הוא נפלא ומוצלח.. עד כמה הוא עוזר עזר ויעזור לכל אחד, וכשמהיא אמרה שזה לא ממש מורגש כי במשכורת שלנו לא עלתה סתמו לה את ה</div>Fri, 24 Mar 2017 10:06:00 +0200nobody@israblog.co.il (אמא של אוּרי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=444989&blogcode=14882637http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=444989&blog=14882637http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=444989&blogcode=14882308<div align="right" dir="rtl">אורי בצופים. אני מאד מאד שמחה על כך. אני מאמינה באמת ובתמים שבתנועות הנוער גדלים אנשים טובים יותר. אני מאמינה שהילדים/נערים לומדים על אהבת אדם, על נתינה וקבלה, על אהבת הארץ ועוד ערכים כאלה ואחרים. בתחילת השנה אורי יצא לטיול פתיחת שנה. הוא חשש לצאת לבד ולכן יצאתי איתו, יחד איתו ישנתי באוהל (או בעצם לא ישנתי..) יחד איתו אכלתי אוכל של הצופים.. יחד איתו... הוא נהנה מאד, ואני הייתי על-ידו והרגשתי מצויין עם זה, למרות שהיה לי קשה. עכשיו מתקרב טיול פסח. הם יטיילו באיזור חיפה והכרמל, לילה אחד מחוץ לבית באוהל עם שק"ש אורי רוצה לצאת, הפעם לבד. ואני יודעת שזה נפלא. ואני יודעת שזה נהדר, ואני יודעת שישמרו עליו, ושהוא יהנה מכל שניה. ואני יודעת שהניתוק מחבל הטבור שלי חשוב.... ובכל זאת, אמרתי לאבא, אולי כדאי שאנחנו ניסע לאיזה צימר באיזור חיפה, שאם הוא יזדקק לנו שנהיה קרובים. שאנחנו בכל זאת נהיה שם באיזור. אני אתגעגע ויהיה לי קשר.... ואבא מתנגד (נו, טוב אני יודעת שבצדק) הוא אומר, שחררי. הוא אומר יזדקק לנו ניסע... הוא אומר יהיה בסדר, אני בטוח. א</div>Wed, 22 Mar 2017 18:01:00 +0200nobody@israblog.co.il (אמא של אוּרי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=444989&blogcode=14882308http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=444989&blog=14882308http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=444989&blogcode=14880532<div align="right" dir="rtl">כל כך מרגש לראות ילד גדןל אל מול העיניים. אורי שלנו גדל. חברים באים והם נכנסים לחדר שלו סטגרים דלת... ומשחקים. ואני תוהה, לאפשר דלת סגורה? לא לאפשר? מה האג'נדה שלי בנושא? ברור לי שהוא זקוק כבר לפרטיות שלו עם החבר, ברור לי שזה חלק מהגדילה. אבל יחד עם זאת, מה מתרחש שם מעבר לדלת (אני מאמינה שכלום.) ולמה הדלת צריכה להיות סגורה?(כי הוא כבר בגיל שרוצה פרטיות.) אז אני מאפשרת, ומדיי פעם דופקת בדלת להביא נישנוש, של פירות חתוכים. ובאותה הזדמנות מציצה. מאפשרת פרטיות ומפמפמת כל הזמן שאין סודות, שאמאבא שם כדי לשמוע ולעזור בהכל, שלא שומרים דברים בבטן, כי אחר-כך זה כואב. הוא כבר לא כל כך רוצה ללבוש בגדים שאני קונה לו, ולא רוצה לבוא לבחור לבד. הבגד הזה- מכוער, ההוא של בנות, וההוא לא טוב. הבנתי אמרתי לאורי, אתה גדל, רוצה לבחור לעצמך את הבגדים, מקובל עלי. ואשמח לבוא איתך ושאתה תבחר. אבל הוא לא מוכן, מצידו מה שיש בארון זה בסדר, אבל הוא כן רוצה להתלבש יפה כמו באופנה של ילדים בגילו, ומה לעשות שהבגדים בארון נהיו קטנים. אז אמרתי לו, יש לך שתי אפשריות, האחת- לבוא האיתי לבחו</div>Wed, 15 Mar 2017 11:27:00 +0200nobody@israblog.co.il (אמא של אוּרי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=444989&blogcode=14880532http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=444989&blog=14880532http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=444989&blogcode=14859100<div align="right" dir="rtl">כמה נחת ושמחה גאווה וחום יכולה להביא יום הורים. השבוע ביום ג' היה לנן יום הורים, הגענו בשעה היעודה לנו, (טוב נו איחרנו קצת, אבל מסיבה מוצדקת .... אספר אחר כך) התיישבנו אל מול המורה המדהימה לה זכה אורי בשנה זו (זו השנה השניה שלה עם הכיתה הזו) והיא סיפרה לנו על אורי, על היותו מצטיין באנגלית ובמתמטיקה, בערבית ובמדעים, באומנות ובשפה (כלומר עברית, סיפורים, שירים מבנה השפה וכו') היא סיפרה לנו שהוא חבר טוב שמרבה לעזור לחבריו. היא סיפרה לנו שאורי משתתף בשיעורים ותורם המון לדיונים. אהוב ואהוד על חבריו. התמלאתי גאווה.... ואז שלחה אותנו אל הנהלת, לקבל תעודת הצטיינות, אורי אמר לה.... זו התעודה ה-13 שלי... התרגשתי כאילו זו הפעם הראשונה. נו זו באמת הפעם הראשונה בכיתה ד'. גם מנהלת בית הספר העריפה עליו מחמאות, ואז, כשנסענו הביתה אורי אמר לי, היום כשקיבלתי את תעודת ההצטיינות, לא התרגשתי, אבל כבר לא היה לי כל כך אכפת מהחברים, הייתי גאה בעצמי. נושא החברה והחברים תופס לאחרונה מקום מכובד אצלנו. האם יש לותר עליהם בשביל ללמוד? או אולי ללמוד פחות ולהיות יותר "מקובל" אורי אף דיבר</div>Thu, 15 Dec 2016 16:46:00 +0200nobody@israblog.co.il (אמא של אוּרי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=444989&blogcode=14859100http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=444989&blog=14859100http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=444989&blogcode=14858386<div align="right" dir="rtl">שוב הפסקה ארוכה מידיי בכתיבה שלי. מנסה להוריד את החלודה מיכולת הכתיבה. שנים שהלכתי לקרמיקה במתנ"ס השכונתי. שנים שנהלתי איתם מלחמה להנגשת המתנ"ס... השנה הם העבירו את החוג למקום אחר, ואז התרגזתי על היחס וההתיחסות וצורת העבודה שלהם, והחלטתי שאני לא ממשיכה שם. מתגעגעת לחומר, מתגעגעת ליצירה מתגעגעת..... מקווה שבזמן הקרוב אתחיל שוב ללכת ליצור במקום אחר. וכששורפות הידיים מצרך, כן זה ממש צרך ליצור, התחלתי לסרוג, פעם כשהייתי ילדה קטנה ממש ממש קטנה סבתא מלכה שלי לימדה אותי לסרוג, ועכשיו לקחתי מסרגות לילדים, וסרגתי צעיף ממש יפה לאחותי, אחד כחול לאורי ואני בעיצומו של צעיף לעצמי. הסבירו לי למה הוא מתגלגל לי.. ואיך לתקן את זה. ממש מתחשק לי להרשם לחדר כושר כזה אחד כייפי עם בריכה וג'קוזי, אני חוששת שאשים את כספי על קרן הצבי, הרי כבר היו דברים מעולם, ויחד עם זאת ממש זקוקה לזה. ואז אני אומרת לעצמי גם חדר כושר וגם קרמיקה... ים של כסף.... ואז חוזר הטיעון, חייבת לעצמי חדר כושר הבריאות דורשת.. וקרמיקה זה ממש לנשמה... בקיצור לא החלטתי. זהו להפעם, תחשבו טוב, יהיה טוב! אורלי</div>Mon, 12 Dec 2016 11:34:00 +0200nobody@israblog.co.il (אמא של אוּרי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=444989&blogcode=14858386http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=444989&blog=14858386http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=444989&blogcode=14847447<div align="right" dir="rtl">כפי שכתבתי אורי לא כל כך רצה לצאת, אחרי שיחות איתו הבנתי שהוא רוצה לצאת אבל, חושש. ולכן אמרתי שאצא איתו, אחרי כן נבהלתי מאמירה של עצמי, ובסופו של דבר הבנתי שא אני רוצה שהוא לא יחשוש ויוכל בעתיד לצאת לבד אני צריכה לתת לו את הזרת שלי לביטחון. אז ביום שישי שלפני סוכות יצאנו יחד אורי ואני לטיול. קדם לזה קנייה של אוהל, ושק שינה. אני וגם אורי התרגשנו מאד לקראת הטיול הזה. אני לא ישנתי בשטח המון המון שנים - חששתי מכך מאד, גם בגלל כאבי הגב הקבועים שלי, גם בגלל שגם כילדה לא הכי אהבתי נהנתי מטיולי שטח. אבל המטרה, והרצון לתת לאורי זרת לעזרה גברה ויצאתי לטיול. הגענו לחניון בנס הרים, הילדים נתבקשו להקים א ההולים שלהם. החניכים הגדולים יותר הקימו את ההולים שלהם בשניות ובאו לעזור ולסייעלקטנים. ואז עמד לו האוהל לתפארת, והילדים הלכו לפעולת צופים. הילדים קיבלו את החוקים, אין ללכת לבד לשירותים. כובע משבע בבקר עד שבע בערב.. לא שופכים סתם מים. מקשיבים ומכבדים את המדריכים. היינו שלושה הורים, ישבנו יחד שוחחנו וקיטרנו שאין קפה... מאוחר יותר התקיימה קבלת שבת וארוחת ערב שהחניכים משכבות ז'</div>Fri, 28 Oct 2016 17:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (אמא של אוּרי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=444989&blogcode=14847447http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=444989&blog=14847447http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=444989&blogcode=14839472<div align="right" dir="rtl"> בילתי היום בבית-ספר של אורי. באתי לעשות עם תלמידי כיתה ג' עוגיות תמרים. אני ואהבת לבוא אליהם לכיתה ללמד שיעור אחד או שניים. לא להתעסק בעינייני משמעת, וממש ממש להנות מעצם העשיה בכיתה. אז היום, נכנסתי לנעלים של מורה, ונהנתימכל שניה.... זו שכבה מקסימה עם מחנכות מקסימות וכייף אמיתי להיות חלק מזה. אחר הצהרים אורי היה בשעור רכיבה ו.... עף מהסןס, חוק הרכיבה אומר, שמי שעף מהסוס... צריך להביא עוגה. אז זהו. הוא עף מהסוס ואני צריכה לאפות עוגה. אורי כמובן שיעזור לי, הוא אוהב לעזור לי לאפות. אורי דיבר על עוגת דבש, אניחושבתעל עוגת גזר, נראה בסוף מה נחליט.... ובפן הלאומי, שמעון פרס הלך היום לעולמו. אהבהתי אותו. אהבתי את היותו צעיר, את הסקרנות שלו, את החזון שלו, את האופטימיות שלו. את האמונה שלו המיתית בשלום, שאותו עושים בין אנשים. אילו היו אומרים לי ללמוד משהו אחד ויחדי ממנו, היתי בוחרת ביכולת לראות בכל דבר את הטוב. נוח על משכבך בשלום שמעון פרס. זהו להפעם, תחשבו טוב, יהיה טוב. אורלי </div>Wed, 28 Sep 2016 21:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (אמא של אוּרי)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=444989&blogcode=14839472http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=444989&blog=14839472