"הלילה נישן ומחר נצא אחרי עלות השחר." ליאה דברה כששבו לביתה והתיישבו בסלון.

"אי אפשר לצאת לפני זה?" ריו שאל.

"אפשר. אם אתה רוצה להתהלך בחשיכה." ליאה חייכה. "תשאר פה. אני אלך לדבר על זה עם אבי ואחזור." היא נעמדה.

"ליאה, אני מבקש שלא תספרי לאביך על מטרת בואי לכאן. חשוב לשמור על  חשאיות המשימה שלי עד שנדבר עם מלך דמירה. ככל שידעו על כך פחות אנשים, כך פחות יהיו בסכנה." הבעתו נשארה רצינית.

"אני מבינה. וזו מלכה." ליאה הצטערה על כך שתצטרך להסתיר מאביה את האמת. אך היא הבינה את חשיבות השליחות של ריו.

"מה?" ריו לא הבין למה ליאה מתכוונת.

"מלך דמירה הוא בעצם מלכה, שליטה, נקבה." ליאה הסבירה. ריו חייך. הצד הפמינסטי של ליאה גרם לו לגחך. "לא השתנית בכלל." ליאה חייכה והלכה לחדר של אביה.

ריו נשאר לשבת  במקומו וסקר את החדר במבטו. על הקיר נתול תמונות של ארבעת ממלכות היסוד עוד מימי השלום; באחת התמונות צוירו מבנים וחומות של עיר כשבאופק שכן לו ים. ריו זיהה שהעיר בציור היא סיפון, אחת מערי ממלכתו. בתמונה השנייה צויר הר חום וגבוה כשבין סלעיו נמצאת עיר ירוקה, באחרת צוירו הרים מאיימים ואפורים שפסגותיהם צבועות בלבן, עננים וצלליות כהות ובודדות מקיפים אותם, ובתמונה האחרונה צויר ארמון קרח ענקי שחומות אבן לבנות סביב לו. ריו קם והתהלך בחדר, בוחן חפצים שונים שלא ראה מעולם ולא ידע מה שימושם. על אחת השידות ליד פסל מניאטורי של צבי עם פרווה ארוכה, עמדה תמונה ישנה. בתמונה נראו שתי ילדות קטנות, אחת גדולה יותר מהשנייה, שתיהן מחייכות. את הילדות חבקו גבר ואישה שעמדו מאחוריהן. את הגבר הוא זיהה כאביה של ליאה, קודג'י.

ליד קודג'י עמדה אישה יפיפייה. שיערה השחור התפתל בגלים על כתפיה ועיניה הגדולות היו מלאות בשמחה וחוכמה. חיוך עדין נמתח מתחת לאפה הסולד מעט. דמותה שדרה נינוחות ושלווה.

"זאת אימי." אצבע דקה, ארוכה וחיוורת הופיעו מול דמות האישה. אצבע שהייתה דומה לאצבעות האישה שחבקו את בתה. ריו הפנה את ראשו והביט בליאה. פניה התמלאו נוסטלגיה כשהביטה בתמונה.

ריו נזכר שאמה של ליאה מתה רק לפני שנה. הוא נזכר בתגובתה של ליאה כאשר רק נודע לה על כך.

ליבו נצבט לנוכח הזיכרון. זאת הייתה הפעם הראשונה שראה את ליאה אבלה, קרועה מבפנים. הוא קיווה שהפעם ההיא תהיה גם האחרונה שיראה את ליאה שקועה בתוך כאב שכשזה.

"ומי זאת?" ריו הצביע על הילדה המבוגרת יותר בתמונה שעמדה ליד ליאה וקודג'י חיבק אותה.

"לא זוכרת." ליאה ענתה והסתובבה. "בוא, אני אראה לך איפה תישן הלילה.

ריו הלך אחריה בלי לומר מילה.

"בגלל שאין לנו חדר אורחים בבית אתה תישן בחדר שלי." ליאה פתחה דלת ושניהם נכנסו לחדר שמאחוריה. החדר היה צבוע בתכלת. מיטה לבנה נצבה ליד הקיר שמולם, ארון לבן מעוטר בציורים של גלים כחולים עמד לצד הקיר שלידם, ושולחן כתיבה לבן עם מגירות רבות שצבען כחול עמוק, עמד בין המיטה לארון לצד הקיר השלישי.  על הקיר הרביעי במאוחרי הדלת, נתלתה מפה גדולה של טאיז'ין כשרק כל הערים והכפרים של דמירה מצוינות בה. בשאר הממלכות רק ערי הבירה צוינו.

ליאה נגשה אל המפה והצביעה על השטח הכי גדול שבציור ממלכת שבטי המים. במרכז השטח נכתב שם העיר ששלטה בו: "אדור דמיר (שבט המים הגדול)".

"לכאן פנינו מועדות. בתוך אדור דמיר שוכן ארמונה של שליטת ממלכת שבטי המים דמירה, יואלין."

ליאה דברה בטון רציני שהבהיר את הסמכות והכבוד במעמד השליטה של דמירה.

"אם אני ישן כאן אז איפה את תשני?" ריו שאל את ליאה.

"אל תדאג לי, אני מסודרת." ליאה נגשה לארון ופתחה את דלתותיו. "אתה תלך לישון ותנוח. מחר מחכה לנו יום ארוך במיוחד. תלבש את הבגדים האלו, הם יחממו אותך בלילה." ליאה הגישה לו ערמה קטנה של בגדים שהוציאה מהארון, ולאחר מכן סגרה את הארון ונגשה אל דלת החדר.

ריו החל להוריד את הבגדים שלבש. הוא שמח על כך שפשט את כל השכבות האלו מגופו, אך בכל פעם שירדה ממנו שכבה נוספת, הקור גבר ושלח צמרמורות לאורך גופו. כשהוריד את חולצתו, נחשף דרקון אדום שקועקע על עורפו של ריו. כנפיו היו מכונסות וטפרים מאיימים יצאו מרגליו של הדרקון. הבעתו הייתה שלווה אך ניבים שנחשפו מפיו ולשנו המפוצלת גרמו לו להראות מאיים. זנבו התפתל עד כתפו הימנית של ריו, כשלהבת אש נזקרת מקצה זנבו. נוכחות הדרקון על עורפו של ריו הייתה כוחנית וסמכותית, אך בו זמנית שלווה.

ליאה הביטה על הדרקון האדום, שהצית בראשה זכרונות ישנים מלפני שנה.

"לילה טוב," היא אמרה והגניבה מבטים אחרונים אל הדרקון.

ריו הסתובב אליה והביט עליה. חשש מסוים נראה במבטו. "לילה טוב." הוא אמר.