ליאה הושיטה את ידה לריו, עוזרת לו לקום. הקהל שצפה בקרב דקה לפני זה, התחיל להתפזר, כשרובם פונים בחזרה לתוך הפונדק.

"עבר הרבה זמן." ריו אמר לאחר שראה שליאה שמרה על שתיקה.

"כמעט שנה." ליאה חייכה ואז אחזה בידו. "קדימה, אני חייבת להכיר לך את כולם!".

הם הלכו בדרכים השונות בכפר, כשליאה מובילה את ריו. הוא הביט סביבו.  בצידי הרחוב עמדו חנויות קטנות ורבות כשכל אחת מציעה סחורה אחרת. באחת, הוא ראה איש זקן אשר מחר ספרים ומגילות. באחרת,  הוא ראה אישה מוכרת בגדים ססגוניים כשהגבר שלידה מכר  פרוות בצבעים ובגדלים שונים.

ברחובות, ילדים קטנים עקבו אחרי אימותיהם שנשאו סלים רבים, גברים עמדו ושוחחו ביניהם, נשים זקנות התמקחו עם המוכרים הצעירים והגברים הזקנים ספרו לצעירים על ימי השלום שהיו.

ליאה עצרה והביטה דרך חלון רוואה גדול. ריו נעמד לצידה והביט גם. דרך החלון הוא ראה אנשים רבים יושבים וצופים במשהו שנראה כמו מופע. כולם צחקו ושמחו. 'המלחמה עדיין לא הגיעה לכאן'  ריו נזכר בכל האסון והסבל שראה כאשר חיילי הגל החדש פלשו לארצות, כבשו שטחים ושעבדו את האנשים. הגל החדש הרס כל שלווה, כל שמחה וכל תקווה שהיו פעם בטאיז'ין.

"איך מצאת אותי בכלל?" ליאה שאלה. היא הביטה על ריו שעדיין הביט דרך החלון. הבעתו הייתה עצובה.

רק אחרי כמה שניות ריו הביט עליה. "נעזרתי במה שספרת לי, במפות ובאנשים. את יודעת, כרגיל."

דיבורו היה אדיש וניצוץ השמחה שליאה זכרה אצלו נעלם. זה כבר לא היה אותו ריו שזכרה, שהכירה.

אפילו השיער שלו השתנה. במקום השיער השחור הקוצני והמבולגן עם הקצוות האדומים שהיה לו, כעת על ראשו היה שיער שחור קצוץ כמו בתספורת צבאית.

"בוא נכנס פנימה." ליאה נכנסה לתוך הבית קפה ומצאה להם מקומות ישיבה בין כל האנשים.

ריו התיישב לצידה ושניהם צפו במופע.

מלפניהם על במה קטנה, רקדה אישה ומסביבה באוויר, רחפו מים ונעו לפי קצב תנועותיה. ריו, כמו כל שאר האנשים בקהל, לא יכל להסיר ממנה את עיניו. ולא בגלל יכולות המים המופלאות שלה שהציגה במופע שלה, אלא בגלל שהאישה נראתה לו מוכרת. הוא ידע שפגש אותה כבר אבל לא יכל להזכר איפה ומתי. בכל פעם שהאישה בצעה תרגיל מסובך, קשה או יפה במיוחד הקהל הצופה השמיע קולות תדהמה.

לקראת הסיום, האישה בצעה את התרגיל הכי מדהים שריו אי פעם ראה באלמנטדאריות של מים, ובמופע כולו. האישה הרימה את ידיה מעל ראשה צמודות זו לזו. המים התאספו קרוב לגופה והחלו לנוע כלפי מעלה בתנועה ספיראלית. האישה החלה להתרומם לאט לאט ואז בשלב כלשהו, כאשר נשאה גבוה מעל כולם המים סביב גופה קפאו. עמוד קרח מפותל נמתח מהבמה הקטנה כמעט עד התקרה, כולא בתוכו את אלמנטדארית המים. לפתע, הקרח התנפץ ומליוני רסיסים נוצצים התפזרו באוויר. האישה החלה ליפול מטה, אך בדיוק לפני שהתרסקה על הבמה האישה חבקה את עצמה ורסיסי הקרח חזרו לצורתם הנוזלית, וגל מים עצר את נפילתה של האישה. היא נחתה בעדינות על הבמה ואז החזירה את המים לתוך חבית שעמדה לא רחוק ממנה. הקהל מחה כפיים וקרא בקול רם. ליאה קמה וסמנה לריו לבוא אחריה. היא רצה לעבר הבמה צועקת בשמה של האישה "אריסה! אריסה! אני פה, אריסה!" ואז ריו נזכר. האישה שהופיעה מולם הייתה אחד האלמנטדארים שריו עזר לליאה להציל כמעט לפני שנה. כבר אז הוא התפלא מכוחה ומיכולתיה, בעת שנלחמה לצידם בחיילי האש.

"ליאה!" האישה ירדה מהבמה ורצה לקראתם. האישה נראתה שמחה ואז הבעתה התחלפה להפתעה. היא הביטה בריו ואז כאשר התקרבו , אריסה שוב חייכה וברכה את ליאה ואת ריו.

"בוקר טוב. אני מופתעת לראות אותך כאן ריו, אחרי כל כך הרבה זמן."

דבריה הפתיעו את שניהם. ריו הופתע לגלות עד כמה זכרונה של אריסה טוב וליאה הופתעה שאריסה זיהתה אותו."כל הכפר הזה חייב לך המון, אז אני שמחה לראות אותך. אני מקווה שעכשיו תהיה לי הזדמנות להשיב לך טובה."

"תודה, אבל אף אחד לא חייב לי כלום. שמחתי לעזור." ריו חייך חיוך דק וחצי מאולץ.

אריסה פנתה כעת לליאה. "איך היה היום השיעור?"

"טוב, כרגיל. התלמידים מתקדמים מהר. אולי תבואי לשיעור אחד? הם ישמחו לראות אותך."

"אני שמחה לשמוע, אבל את יודעת שלהיות מורה ללחימה זה לא בשבילי." אריסה סרבה.

"טוב לפחות ניסיתי." ליאה ואריסה צחקו. ריו חייך למראה פניהן המאושרות.

ריו וליאה יצאו מבית הקפה, אחרי שליאה הפגישה אותו עם עוד מספר אנשים. אחרי סיבוב של שיחות והודות מהאנשים שריו עזר להצילם ושזכרו אותו ואחרי כמה שאלות מהאנשים ששמעו את הסיפור, ריו הרגיש עייף במיוחד. כעת שניהם הלכו זה לצד זה והיה להם זמן לדבר בפרטיות ולהתעדכן אחרי כל החודשים שלא ראו אחד את השני.

ולמרות זאת, שררה שתיקה ביניהם.

"מה שלום הסבים שלך?" ליאה שאלה, אחרי שחפשה נואשות בתוך ראשה דרך לפתוח שיחה.

"הם בסדר. מנסים לשרוד. יש מקום שנוכל לשבת ולדבר ביותר פרטיות?" ריו נשמע רציני פתאום.

ליאה הביטה עליו. ריו נראה מותש ורציני. "כמובן! תוכל לששהות אצלי בבית ולנוח שם. וגם נוכל לדבר שם בפרטיות. ואני בטוחה שאבא שלי ישמח לראות אותך!" ליאה קראה בשמחה וחייכה.

ריו חייך בחזרה. "תודה."

"ליאה!" הם שמעו קול מאחוריהם הקורא לליאה. שניהם הסתובבו לאחור. ריו ראה נער רץ לקראתם.

שערו הבהיר התנופף ברוח הקרה והוא לבש בגדים כחולים שדמו לבגדי הלוחמים שריו ראה בציורים של הספרים שלמד בהם בילדותו.

"צהריים טובים, ארימי." ליאה ברכה את הנער.  ריו הביט על השמיים והתקשה להאמין שכבר צהריים.

"ארימי תכיר, זה שינהי ריו." היא הציגה את ריו בפני ארימי.

"נעים להכיר." ארימי הושיט את ידו לריו לחץ אותה. "שינהי אמרת? נשמע מוכר. אני אייזו ארימי."

"נעים להכיר." ריו השיב ולא הוסיף דבר.

הם נפרדו מארימי והמשיכו להתקדם לעבר הבית של ליאה.

"אז מיהו בדיוק אייזו ארימי הזה?" ריו שאל את ליאה.

"ארימי? ארימי הוא רק חבר ילדות שלי." ליאה הסמיקה. היא הרגישה נבוכה מההתעניינות של ריו בו.

"ובגלל זה את מסמיקה?" ריו הרים גבה.

"אני רואה שלא השתנית לגמרי. הנה הגענו." ליאה אמרה במהירות לפני שריו הספיק להגיב.

"אבא?" ליאה פתחה את הדלת והובילה את ריו פנימה.

ריו הביט סביב. הבית היה קטן, ומסודר.

"אבא? אתה בבית?" ליאה המשיכה לקרוא לאביה.

לבסוף אביה יצא מאחד החדרים "אני פה..." קולו נחלש כאשר ראה את ריו עומד מולו.

ליאה יצאה מהחדר הסמוך. "אני רואה שכבר שמת לב, יש לנו אורח אבא." ליאה חייכה.

אביה של ליאה, קודג'י, ניגש אל ריו וחיבק אותו. "ברוך הבא לכפר שלנו, ולביתי."

פרק 2. אני רוצה להודות על כל התגובות המקסימות בפרק הקודם. זה ממש משמח אותי לשמוע מה דעתכם על הפרקים וזה נותן לי חשק לכתוב המשך.

מקווה שתאהבו את הפרק הזה.