אני במצברוח מעולה בזמן האחרון...השיחות טלפון והאס אם אסים מהחבר ממש עושים לי טוב על הנשמה...אבל כשאני לבד אני קולטת...אני אדם בודד...

עוד מעט נציין שנה לאירוע הזה שקרה...האירוע הנוראי הזה שהשאיר אותי קצת בשוק...הייתה לי מערכת תמיכה שונה לחלוטין לפני שנה...הייתי עם החברים בבצפר, הייתה לי כתף לבכות עליה ועכשיו? עכשיו אין בצפר יותר כולם הלכו לצבא ומי שלא הלך לצבא לא הרוויח את האמון שלי בו...אז זה משאיר לי אותו...את החבר הזה שלי...המקסים הזה...ואני לא רוצה לבכות לו...כשהוא בצבא אנחנו מדברים פעם או פעמיים ביום שיחות קצרות יחסית (אני לא מתלוננת...לא ציפיתי ליותר משיחה ביום) ועד שהוא חוזר אני רק רוצה להיות שם, בזרועות החזקות האלה שלו שגורמות להכל לתפוס פאזה שונה לחלוטין...אני רק רוצה להיות שם ולחבק אותו ולא לעזוב לעולם...

אני שונאת להתגעגע ואני שונאת לפתוח את הלב ולדבר על זה שאני מתגעגעת ועל זה שאני לבד...והיום, היום תפסתי את עצמי בנסיעות שמזכירות לי את שנה שעברה, מצאתי את עצמי מנסה למנוע מהדמעות לזלוג לאט לאט על הפנים (משימה שקצת נכשלה אבל נראה לי שאף אחד לא שם לב) ומצאתי את עצמי הרבה מאוד חושבת עליו...על זה שאני לא רוצה שהוא יהיה זה שיצטרך לספוג את העצב שלי בעוד כמה שבועות...אני רוצה לנצל את הזמן שלנו יחד על הצד הטוב ביותר...הוא יהיה שם בשבילי אם אני אגיד שבא לי לברוח אליו לנקות קצת את הראש אבל זה רק יעכיר את האווירה...אז כנראה שאת הניקוי ראש אני אצטרך לעשות לבד בבית...(גאד העוגת בראוניז הזאת שאפיתי לפני כמה זמן הייתה יכולה להיות רעיון נורא טוב לניקוי ראש אם לא הייתי שומרת על מה שאני מכניסה לפה) האדם שברשותו הכתף שבכיתי עליה לקח את הכתף חזרה לבעלותו והחליט להתנתק...למרות שקצת דיברתי איתו היום על זה שהכל נראה שונה ממה שהיה לפני שנה, השיחה לא נמשכה ולא תימשך...פתחתי את הלב דווקא בפני האדם הזה ואני שונאת את זה שלא הצלחתי להגיע לסיום לשיחה הזאת...אני מניחה שזאת שיחה מסוג השיחות האלה שלא מסתיימות...

אז איך אחרי כל זה אני במצברוח מעולה? כי אני כל פעם רואה כמה אני מתקרבת לסופ"ש...לזרועות האלה שאני מחכה להן כל השבוע...ועד הסופ"ש מספיק לי רק לשמוע את הקול שלו ולשמוח...אני מניחה שככה זה כשאוהבים...

יעל.