אחרי ששי הלך לנו, אחרי ניתוק קשה של קשרים עם אנשים מסויימים, הגיע הזמן לאסוף את עצמי, את יעל השבורה והכואבת ולהתחיל מחדש...

עצם ההליכה לשבעה היה מבחינתי איזשהו צעד של התנתקות...קמתי ויצאתי מהבית שלו, מחר האזכרה ואנחנו חייבים, למענו, להמשיך...זה מה שהוא היה רוצה...אז שי, בשבילך, אני קמה ומנסה להמשיך אחרי האסון הזה...קמה ומנסה לקחת את כל החברים שלי איתי...אבל כל אחד מתאבל כמה שהוא צריך, כל אחד יקום וימשיך כשהוא ירגיש מוכן לזה...אני מקווה שאתה לא כועס עליי...אתה יודע כמה כולם אוהבים אותך...אתה יודע שלא נשכח אותך בחיים...אין מצב...אבל אסור לנו לשקוע שי...אז תנסה להבין ולסלוח לי.

חוץ מזה שעכשיו אני צריכה להתמודד עם לאבד חברים אחרים שלי...וזה קצת קשה לי...אבל יש מי שתומך בי...אדם ספציפי אחד שגורם להכל להיראות כל כך קטן...אחד שכשאני מדברת איתו כל הצרות כאילו לא קיימות...אז יש מי שתומך ועוזר...וזה הכי חשוב...רק ככה אני אתגבר...

אני אסגור את הפוסט הזה עם מבט אופטימי לעתיד...

אוהבת את כולם. תהיו חזקים בשבילו...הוא רוצה את זה...

יעל.