קשה לי בזמן האחרון להבין את הנטייה של אנשים להתאבדות. או את הרצון שלהם בכך שלפעמים, לצערי, אני מרגישה בו.
וזה לא בגלל שאנשים מפורסמים מתאבדים בגלל סיבות לא ידועות, כמו למשל קורט קוביין, שכבר הזכרתי חלק ממכתב ההתאבדות שלו כשהוא כתב על הסולן של קווין, פרדי מרקורי.
ומה שהעלה בי את המחשבות על זה היה בעיקר מה ששמעתי אתמול, המוות של הית' לדג'ר, שאומרים שיכול להיות שהוא התאבד אבל יכול להיות שהוא לקח מנה גדולה מדי של כדורים.
אבל מה אם הוא באמת התאבד מה גרם לו לרצות במוות? לא היה לו עושר ופרסום? לא היו לו חיים שכל אדם היה רוצה? אם הוא באמת התאבד כנראה שכל הברים האהלה לא סיפקו אותו...
אני יודעת שדוד שלי שמעולם לא פגשתי (וגם לא הייתי יכולה לפגוש) התאבד. כשסיפרו לי את זה נכנסתי להלם לא הבנתי את זה, עוד הייתי קטנה מדי. ולא שלא היה עושר הוא התאבד כי מי שהוא אהב לא אהבה אותו.
אז אפשר להתאבד גם בגלל אהבה.
אבל למה? אין להם משפחה? במקרה של דוד שלי הוא השאיר את אמא שלו את סבתא שלי באבל וכך גם את אבא שלי שמדליק כל שנה נר זיכרון (אחד לו ואחד לסבא שלי).
וקורט קוביין הייתה לו אישה וילדה שאני די בטוחה שאהבו אותו.
אז למה? מה זה הרגש הזה שגורם לאדם להתאבד ולחשוב על עצמו בלבד?
ולמה אני מרגישה אותו?
כי לפעמים נשבר לי הזין שאין לי מהעולם מהחיים המחורבנים שיכולים להיות לי כל כמה זמן.
מה שהכי מעצבן הוא שאני בכלל מפחדת מהמוות אבל יש מקרים שפשוט אני לא יכולה להפסיק לחשוב עם היה למישהו טוב יותר אם לא הייתי חייה או יהיו לו חיים יותר טובים אם אני אמות?
עד כאן לפעם הזאת.
בלי שום מחשבות על התאבדות,
עדן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
