אני חושבת שמצאתי לעצמי את הספר לקרוא ביום האהבה.
אנקת גבהים הוא רומן והוא מתאים.
ואם זה אומר שבודדה שכמוני תשב בבית ותקרא את "אנקת גבהים" ביום האהבה אז זה אומר שמיציתי את היום לטובה.
כי אני לא מאוהבת ולא רוצה להיות אחת כזאת.
כמובן שהייתי בתור ילדה אבל הגעתי למסקנה הפשוטה שאהבה ילדותית היא אהבה שצריך לשים לה סוף.
ושמתי לה.
יום האהבה הזה לא שונה מכל יום אהבה אחר שעובר עלי כמו כל יום רגיל.
השנה משום מה כל העולם ואחותו החליטו להזזכיר את זה שהיום יום האהבה. לדוגמה: מה אני צריכה עיתון שלם של ראש אחד מלא בכתבות על אהבה, מספיק כל יום רביעי כשהעיתון מגיע אני מדלגת על על הכתבות של האהבה כי הן לא חשובות לי אבל יום שלם על יום שגם ככה עוד פחות מחצי שנה תעשו עוד גליון כזזה הפעם לוולנטיין.
בכל מקרה ובחזרה לנושא בחרתי שאם כבר אני בודדה אז שאני יהיה בודדה בסטייל החנוני למקצת שלי אני פשוט אקרא ספר.
אז נכון יכול להיות שחלק מהאנשים יראו אותי בתור בנאדם מיואש.
וגם נכון שאני לא היצור הכי אוהב שיש בעולם.
ונכון שאני אבכה אם אני אשמע את השורה "זכיתי לאהוב" מהשיר של עיברי לידר.
אבל אני מנצלת את היום הזה לטובה.
ואני מסתפקת בזה שטוב אני קוראת את הספר הכי מרגש שקיים.
ואז מה אם הוא רומן ואני קצת סובלת מעצם הקריאה שלו כי השפה גבוהה וזה נוראי והספר עצמו נורא דרמטי.
אני מסתפקת בקריאה על אהבתם המדהימה של קתי והיתקליף.
פתאטי.
שלכם,
עדן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
