אתמול מצאו את הגופה של הילדה רוז. בהתחלה הייתי מאושרת שסוף סוף מצאו אותה.
אחר כך כל השמחה נעלמה. מה משמח בכך שמצאו אותה מתה? רציתי שימצאו אותה חיה שרוני רון באמת שיקר להם והם לא ימצאו את הגופה של הילדה המתה במזוודה. רציתי והתפתחה בי סוג של תקווה מהמחשבה של איך הורים מסוגלים לעשות דבר כזה לילדים שלהם.
התקוות שלי התנפצו.
אנחנו צריכים להבין שהמציאה ה"משמחת" של הגופה של הילדה רוז [ולא מהר כמו שזה צריך להיות] היא מציאת העצב שבדבר.
ולמה? כי רוני רון לא שיקר. הוא רצח את הנכדה שלו.
עצם העובדה שהוא לא שיקר שהוא אמר את האמת ושהיא הייתה עד עכשיו בקרקעית הירקון כי היא בכתה אז הוא החליט לתת לה מכה שעילפה אותה ואז בשביל לעשות את זה פשוט יותר הוא הכניס אותה למזוודה ולזרוק אותה לירקון.
מה אמרתי? החיים הם משחק של שמחה ועצב? אז לא. העצב משחק בשמחת החיים שלנו.
אני זוכרת שבתור ילדה עברתי טראומה ממקרה דומה שהאבא רצח את הילדה שלו. הייתי מפחדת שאבא שלי יעשה את זה גם לי.
אני מתביישת בעצמי היום כשאני חשבתי על אבא שלי ככה.
אני עצובה שזה קורה שוב. שיש עוד ילדים קטנים שחושבים כמו שאני חשבתי כשהייתי קטנה.
צריך לעשות משהו.
עדן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
