אתם יודעים משהו?
כשכותבים על חיי היום יום שלך במקום שחשוף להמון אנשים שאתה בכלל לא מכיר (כמו מה שאני עושה בבלוג הזה) אתה לא חושב על התוצאות או על למה לך לחשוף את השם שלך את החיים שלך בעצם את הכל בפני אנשים שאתה בכלל לא מכיר.
אני חוששת שחוץ מהחברים הקרובים שלי שבאמת יודעים שיש לי בלוג עוד אנשים יגלו עליו.
אני לא רוצה בכך.
אני חוששת מכך.
נכון אלה החיים הפרטיים שלי שמעצם העובדה שפתחתי בלוג אני מניחה אותם באיזושהי מחסור הגנה של הפרטיות שלי.
אבל אני פתחתי את הבלוג שלי בשביל לשפוך ולהוציא מהלב את מה שמכאיב, שרוף ומעיק על הלב שלי.
בבלוג הזה כתבתי שרציתי להתאבד ואם לומר את האמת רציתי את זה יותר מפעם אחת.
בבלוג הזה סיפרתי על הקשיים שלי.
והיום מכל יום אחר אני משום מה חוששת לאבד את מעט הסודיות שכן נמצאת כאן.
אני כותבת בשביל עצמי.
אני כותבת לפעמים בשביל שאנשים אחרים ינחמו אותי.
אני כותבת גם כשאף אחד לא מגיב.
אני אמשיך לכתוב גם אחרי שהחור הקטן שיש לי בלב יחלים.
אני לא אספר איך החור נוצר.
אני לא אספר המון על המשפחה שלי.
ואני...
טוב האני הזה היצור המוזר הזה שקוראים לו עדן יפסיק להתנהג בדרמתיות.
מבטיחה.
אני גם לא ממש בטוחה למה החלטתי לכתוב את הפוסט הזה ועדיין ההרגשה מחייבת אותי.
שלכם באהבה עד לפעם הבאה שבה אני אכתוב,
עדן.
אני באמת לא מצפה שתגיבו לי על זה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
