אני מפחדת.
יש לי את הבעיות שלי ולצערי אני מפחדת בגללן.
וזה לא כמו שעשו לי ביופסיה לא חששתי שאני אחלה בסרטן או כמו בפעם ההיא שעשו לי בדיקת סוכרת לא פחדתי זה לא אפחיד אותי ולא רציתי לפחוד מזה כי לא הייתה לי סיבה. עכשיו במבט לאחור זה נראה מוזר שלא פחדתי.
מה שלא מפחיד אותי לא מעניין אותי מה שכן מעניין אותי הוא מה שמפחיד אותי וכרגע אני מפחדת.
אני לא הולכת לפרט ממה או למה זאת בעיה בריאותית כנראה אבל ההשערות שלי תמיד גורמות לי לפחד כזה או אחר.
אני מתגעגעת.
תחושת הגע-גע חזרה אליי.
אני מתגעגעת לאפי ולילוש שנמצאות באוסטרליה, וגם לבנות מהפורום למרות שהייתי איתן יומיים השבוע, לילדות שלי למרות שאני אף לא ממש עזבתי אותה, לכיתה שלי למרות הפעמים המועטות שהספיקו לי לחיים שלמים שנפגעתי מהם.
ואולי זה הרצון להשאר בעבר ולא לגדול שגורם לי להרגיש ככה.
או הרצון שמה שעכשיו בהווה שלי ומה שיהיה בעתיד שלי [שכרגע נראה די ורוד למרות הכל] יכיל בתוכו חלקים אם לא כל העבר שלי.
כי אני לא יכולה לחזור אחורה בזמן ומה לעשות אני לא יכולה גם לעצור את הזמן וככה זה ימשיך אני יום אחד התגבר על זה אבל עד אז אני אמשיך באיזו דרך לא איכפת לי איזו...
שכחתי לומר משהו אני בעוד פחות מ-15 דקות הולכת להדליק נרות משהו שלא עשיתי מגיל 6 מאז שסיימתי את הגן.
אני רוצה שהערכים שלמדתי בגן [המשמעות של חיי המוקדמים] ישמרו וימשיכו אז אני מדליקה נרות כי אני זוכרת איך אהבתי להיות אמא שבת בגן ונהנתי להדליק את הנרות ולברך. הייתה לזה משמעות בחיים שלי פעם משמעות חשובה ואני רוצה שהיא תישמר אצלי או שאני מקווה שהיא נשמרה.
אני לא חושבת שאני יודעת מה עוד לכתוב אני רק מבקשת שתגיבו כי כל תגובה גם אם לא הכי עוזרת תגרום לי אולי לאיזה חיוך.
מה שלא יגרום לי לחיוך זה דבר אחד "בלוג יפה מוזמנת לשלי" נכון אני מגיבה בנחמדות לאנשים שפתאום מגיבים ככה בבלוג שלי אבל באמת למה נכנסתם אם אין לכם מה לומר? מצידי אל תגיבו תקראו כי כל מה שאני רוצה זה שאנשים יקראו את מה שאני מרגישה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
