ניסיתי לתת בכותרת משהו שונה. רציתי להראות שלמרות זאת שהם חזרו מתים וזהו אכן "סוף לסיפור..." הם חזרו הבייתה.
אני לא אפרט את דעתי על שיחרורו של סמיר קונטאר ואת הדרך המטופשות הלא הגיונית המגעילה והמעוררת בחילה בה הוא בחר לחיות. הוא בחר להיות גיבור הרוע. אבל לא גיבור הרוע מהסוג של הסדרות המצוירות שהגיבור מהצד של הטובים נלחם בהן והורג אותן. הג'וקר (וסליחה על ההשוואה אבל הג'וקר בעיניי לפחות ישאר לנצח נבל העל הזוועתי ביותר שהסרטים המצוירים ידעו) הוא מלאך מעופף בגן עדן לאומת סמיר קונטאר. חוץ מזה הג'וקר הוא נבל על מצויר.
אבל עכשיו אין עוד מה לומר סמיר קונטאר הוא הגיבור הלאומי של הלבנון כולם גאים בו הרי הוא רצח בני אדם תמימים הוא רצח ילה בת 4 זה עוד כלום הוא רצח ציונים. בגלל זה הוא גיבור.
אז הוא הגיבור של לבנון ואנחנו טוב אנחנו נשארים בשכול התמידי שנמצא מסביב למדינת ישראל.
והם השניים האלה שמתו לפני שנתיים בידי המדינה שלנו הם אלה שסבלו יותר מאיתנו. כי הם מתו בעד המדינה שלנו אבל חיכו שנתיים לחזור הבייתה. שנתיים של טיפשות וקיץ אחד של מחלמה.
ואם זאת רון ארד לא חזר. והוא לא יחזור לא בזמן הקרוב ולבטח לא חי.
כשהייתי קטנה עוד האמנתי איכשהו שרון ארד חיי כשעוד ציינו את היום שהוא נלקח בשבי. כשהיה לנו את הבלון הכחול תלוי מחוץ לחלון כשאבא הדביק את הסטיקר עם הפרפרים שאמר מספיק "רון ארד לחופש נולד".
אז אולי המדינה לא עשתה את אותה טעות עוד הפעם והשאירה את המתים בשבי עוד 20 שנה. אבל גם עכשיו זה מאוחר מדי.
ועל גלעד שליט אני לא מתכוונת לדבר בכלל זה עוד מחדל מטופש של המדינה שלנו.
וכשאומרים "ושבו בנים לגבולם..." הם לא מדברים רק על שניים אלה על כולם.
עדן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
