אני מתקשה להאמין שאני אומרת את זה כי אני אף פעם לא מודה בדברים כאלה אבל אני מכורה למחשב שלי.
ותאמינו לי קשה לי בלעדיו..
אתם שואלים למה נפרדנו? זה היה קשה יום חורף סגרירי שבו הוא החליט בפשטות אבל במהירות למחוק לעצמו כונן.
אני הייתי כעוסה, מעוצבנת, סירבתי להאמין שהוא עושה לי את זה.
דברתי עם אמא. הייתי על סף בכי ואז היא אמרה את הדבר הנורא מכל..
"עדן, אין מה לעשות אנחנו נצטרך לקחת אותו לתיקון."
באותו רגע הרגשתי כאילו חתכו לי את הלב להרבה חלקים ולקחו לי כמה חתיכות ממנו.
אמא דווקא הייתה שמחה מזה. היא אמרה שלא יזיק לי קצת זמן בלי המחשב. אולי היא צודקת אולי היא לא אבל אני כבר כמעט 3 ימים בלי המחשב וזה פשוט בלתי נסבל.
ולמרות זאת אני יכולה לומר שאני מסתדרת לא רע. כי טוב יש לנו עוד מחשב בבית אז כשאחותי או אמא שלי לא עליו אני נמצאת עליו מה שאומר בקושי שעה ביום.
אז מצאתי דברים אחרים לעשות. לראות טלוויזיה, לקרוא את 8 הספרים שאמא קנתה לי ולה, להתלונן, להפגש יותר עם חברות ובעיקר לא להגדיל את התחת.
נכון, אני אובססיבית. נכון, אני פריקית מחשבים (והארי פוטר. ודמדומים. ועוד כל מיני דברים) אבל זה לא אומר שאני לא מנסה להיגמל.
אני יכולה לומר לכם שהמצב מאוד שונה ממקודם. קודם כל פעם שהייתי על המחשב זה היה בשביל לעשות משהו. קראתי את שלושת הספרים הראשונים של דמדומים במחשב, חצי מהרביעי, דיברתי עם חברות, ראיתי סרטים ביו טיוב וכאלה. זה הדברים שעשיתי במחשב בחופש הגדול. ואז הגיע הדבר הזה הפאנפיק הזה שגרם לי ברגע שסיימתי אותו להרגיש שאין לי מה לעשות יותר על המחשב (יותר נכון קראתי את הטרילוגייה של דראקו זה היה הדבר האחרון שקראתי על המחשב ובאמת עניין אותי. מאז אני מרגישה הרבה יותר משועממת על המחשב).
אז זהו זה הפזוט השלם על איך עדן לא יכולה להסתדר בלי מחשב למרות שנמאס לה להיות עליו.
אוהבת אתכם מאוד,
עדן (שנמצאת על המחשב של סבא שלה למקרה שאתם שואלים XDDD)
DONT PANIC!
PANIC!
(ושהמבין יבין XD)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
