הלל בן-שחר

מאז הפרידה הסופית של ענבל ממני.

אני יודע שהיא כבר לא קוראת אצלי בבלוגים,

ואני יודע שהיא כמעט התגברה עליי, ואולי אפילו כבר לגמרי.

אני יודע שהיא כבר חושבת על בנים אחרים, ושיש סיכוי לא רע שבקרוב היא תתחיל לצאת עם מישהו אחר.

אבל... באמת שאין טעם לשקוע בזה כבר.

הבנתי שאני חייב להמשיך הלאה. שאין טעם לשקוע בעבר.

שעם כל כמה שאני זוכר שהיה טוב, אני יודע שיכול להיות הרבה יותר טוב.

יש לי את המוזיקה שלי. אני סולן בלהקת מטאל, כמו שתמיד רציתי.

אני זוכר שחלמתי על היום שבו אני אעשה את המוזיקה הזאת, ואופיע, ואקליט שירים,

והנה - היום הזה כבר ממש לא רחוק ממני. בקרוב ההופעה.

אני שר ומנגן על גיטרה בלהקה השנייה, שאני הקמתי, ושאני כותב את רוב החומרים שלה.

אני מגשים את עצמי מבחינה מוזיקלית בצורה הכי טובה שיכולתי לבקש.

מי יודע, אולי אני אתחיל גם לעבוד בקרוב, ואז יהיה לי כסף לקנות אפקטים, ואולי גם גיטרה ומגבר טובים יותר,

ואולי גם כשנעבוד מספיק על השירים, נתחיל להופיע ולהקליט ואלוהים יודע מה עוד.

ואולי, אולי בעתיד הקרוב הזה תהיה גם מישהי. מישהי אחרת.

קשה לי ללכת לישון בלי לדעת מה יקרה.

קשה לי לדעת שאני רוצה לעשות כל-כך הרבה דברים, והם עדיין לא קורים.

ההתרגשות הזאת מציפה אותי, ומשכיחה ממני את הזכרונות והתחושות הרעות.

סוף-כל-סוף, איזושהי נחת. אני יכול להסתכל ולהגיד "את זה כבר עשיתי, מה הלאה?"

ויש כל-כך הרבה הלאה.

לילה טוב, ושיהיה לכם סקס נהדר.

אז ככה, קודם כל - התמונה ששם הולכת להיות התמונה של האלבום הראשון שאני אוציא.

היא פשוט נועדה להיות.

נכנסתי לבלוג שלנו. כן, ההוא.

מחקתי שם הכל. כן, בלי להסתכל. באמת.

אבל בכל זאת נזכרתי בהכל.

כואב לי והלב שלי מתפוצץ ומתנגן לי "עדיין ריק" של לירן דנינו בראש.

כאילו, אם לא מספיק שהוא התנגן לי כל היום כי התאמנתי עליו,

עכשיו הוא מתנגן כי אני חושב עליה. הפלצט שלו שם מטריף אותי לגמרי.

עברו כמעט חמישה חודשים מאז שנפרדנו.

חמישה חודשים, ואני עדיין ככה.

כאילו זה קרה אתמול.

פאק.

פאק.

פאק.

פאק.

פאק.

פאק.

פאק.

פאק.

אני פשוט לא מאמין.

איכשהו הצלחתי להכניס לעצמי לראש שאולי הצבא אשם בזה.

שאולי הצבא לקח לי אותה, הרס לי את הקשר הכי יפה שהיה [ואולי יהיה] לי בחיים.

אבל מצד שני, זה לא שלא היו בעיות. היא לא אהבה לדבר על דברים שכואבים לה.

בכל מקרה... אין טעם לנבור בזה שוב. התאבלתי על שנינו מספיק.

העובדה שאין לי אף אחד לחלוק את זה איתו חוץ מהבלוגים שלי גם לא כל-כך עוזרת.

ויסלחו לי כל האנשים שקוראים פה ומכירים אותי, אבל באמת שאי אפשר לדבר איתכם על זה. כל אחד מהסיבות שלו.

חמישה חודשי צער הם די והותר.

מעכשיו אני באמת מנסה לסיים עם זה.

ובנוגע לעניין התמונה - בבלוג ההוא יש תמונה ממש לא ברורה שלי ושלה ממש לפני הנשיקה.

טיפה עבודה של פוטושופ - ויש לי תמונה נהדרת בתור עטיפה לאלבום עתידי.

אבל מצד שני, אולי עדיף שלא.

לילה טוב, חבר'ה.