הלל בן-שחר

וואו... זה ממש הרבה זמן. 

קשה לתפוס תקופה כזאת. 

פאק.

יש לי הרגשה שהפוסט הזה היה צריך להתפרסם בלונה.

אני חולק רגעים אינטימיים מאוד עם אנשים שהם זרים גמורים, 

ומרגיש עם זה יותר טוב מאשר אם הייתי מספר לאנשים שאני מכיר כל החיים שלי. 

זה מרגיש כמו שיחה עם מישהו בתחנת אוטובוס באמצע השממה, כשכל מה שיש מסביב זה רק חול ורוח ושקט. 

לפעמים אני נזכר ברוח קלה והרגשה של צהוב-אפור עכור, כמעט כמו שמיים ביום קיץ אביך. 

וקצת חם אבל לא מעיק, והשמש היא עיגול צהבהב, נהדר ומושלם, ויש עלים קטנים, ישנים, צהובים-חומים, 

שמתפוררים על המדרכה המבוקעת להחריד, בזמן שאני הולך הביתה אחרי עוד בוקר מתיש אי-שם בעיר. 

אני נזכר בריח של פרדסים או יסמין או הדס, או בעצם כולם יחד, ובשביל בטון שמצדדיו גדלים ורדים שגבוהים ממני פי שניים. 

זה מרגיש כמו יום ארוך שהסתיים, למרות שרק צהריים, וכל הזמן החשוך עוד לפניי. 

זה געגוע לתקופה, להרגשה, געגוע לילדה שפעם אהבתי ולעולם לא אוהב שוב. 

וכמו כל געגוע או חלום בהקיץ, הוא מגיע אל הסוף שלו, והמציאות קוראת לך אליה. 

הערב יגיע, והלילה אחריו, ויום חדש יפציע וייקח אותך אליו, ואולי גם הריח שלו ייחרט בזיכרון,

ואולי יום יבוא ותלגום בירה מכוס קרירה על גג של בית, תחת שמיים זרועי-כוכבים, ותיזכר בו בערגה.

לילה טוב.