כשהייתי ילדה, אבא היה בא אלי למיטה ומספר לי סיפורים לפני השינה. סיפורי ילדים כאלה, עם נסיכות ודרקונים וגמדים והכל. והיו שם, איך לא, גם פיות. טובות, בדרך כלל, כי כשאישה הייתה רעה באגדות האלה קראו לה סתם מכשפה. קשה לעמוד בפני הקסם הזה, אבל במשך שנים לא עסקתי בזה. עד שיום אחד, בשיחת חברים, אמרה לי מישהי שמדובר בכלל ביצורים שקשורים לדתות ולאמונות. בקיצור, לא סתם אגדות לילדים (Fairy Tales), אלא גם חלק בלתי נפרד מפולקלורים לאומיים וממיתוסים דתיים ומאמונות עממיות וכדומה.
אז התחלתי לבדוק. וכמו באגדות, קפצה-זינקה אירלנד מתוך דפי הספרים והחלה להוביל בבטחה את טבלת המדינות בהן ניתן למצוא יצורים מסקרנים מעין אלה. "כולם יודעים שפיות מקורן באירלנד", אמרו לי כמה טיפוסים שאני מכירה ושעדיין לא אשפזו אותי באברבנאל בגין העניין שאני מגלה בהם. אז הלכתי לבדוק, וגיליתי לא מעט. אם לחשוב על זה, מרבית היצורים שגילית הופיעו – או שוודאי יופיעו מאחר יותר – בכתבי הקודש של ג'יי.קיי רולינג.
מה זה בכלל פיה? שאלה טובה. בספרה Celtic Traditions-Druids, Faeries and Wiccan Rituals כותבת סירונה נייט כי האטימולוגיה של המילה Faery (או Faerie) מגיעה מהמילה הצרפתית Fee; מקורה של זו, מאידך, הוא במילה הלטינית העתיקה Fata (שמה של אלת הגורל, ממנה נגזרת גם המילה האנגלית fate) וממילה לטינית אחרת, Fatum, שמובנה הוא, בפשטות, באנגלית, קיימות 3 משמעויות למילה faery: קסם; ארץ בה חיים יצורים קסומים; וקבוצת התושבים של מקום קסום מעין זה. ההגדרה הרווחת ל"פייה" כיום היא יצור מיתולוגי פולקלוריסטי ורומנטי בעל צורת אנוש וכוחות קסם.
במיתולוגיה האירית מתוארות הפיות (כמו גם שאר היצורים המיתולוגיים האחרים) כיצורים המסוגלים לנוע בין שני עולמות: עולם בני התמותה ועולמם של היצורים הללו, שמהספרות העוסקת בכך עולה כי הוא מורכב מאנרגיות מעבר לתפיסתנו, ושליצורים המאכלסים אותו אין צורה פיסית ברורה. האירים עצמם מכנים את הפיות בשמות שונים, שבוודאי נגזרים מנקודת ההשקפה שלהם עליהן. כך, למשל, המלים Daoine Sidhe משמען בפשטות "העם הטוב". כנראה שגם באגדות האיריות לילדים קטנים הפיות ממלאות בעיקר תפקידים חיוביים...
האמונה בפיות היא ככל הנראה אחת מהאמונות, המסורות, שבהן עסקה האנושות, ורבים העמים אשר פיתחו מסורת פיות משל עצמם כמו הנורדיים, הגרמנים, הפינים הלאפים והליטאים. אך מכולם תמיד בלטה המסורת והאמונה האירית (הקלטית). מסורת האמונה בפיות, ויזואלית ופואטית, מפרה את היצירתיות והרוחניות שלנו ומראה לנו איך להיות קשובים לאדמה המקודשת ובתוך כך "להתיישר" עם כוחות הטבע וחילופי העונות.
במערב אירלנד מאמינים רבים מהתושבים כי הבארן, סלעים מחודדים ומחורצים, בעלי מראה ספוגי, הוא הוא מקום מוצאן של הפיות. גומחות מסוימות מוכרות שם כמקום משכנן של פיות ספציפיות והמקומיים מזהירים שלא להתקרב אליהן או להיכנס לתוכן. הפרת שלוותן ופרטיותן של הפיות המתגוררות שם עלולה, על פי האמונה העממית, לעלות למפרים באסון גדול. לא קשה לנחש מי יגרום לכך.
לאירים יש מיתוסים משלהם בנוגע למקומות הללו. אחד מהם מסביר את מעגלי האבנים הפליאוליתיים הפזורים באי. לפי המיתוס, כאשר הגיעו הקלטים לאי הם פגשו במקימי המעגלים, ה"טואטה דה דאנאן", הלא הם צאצאיה של האלה דאנה. בין הקלטים לבין בני האלה פרצה מלחמה, שסופה בפשרה: הקלטים יקבלו את אירלנד העלית, כלומר את זו שמעל פני האדמה, ואילו יריביהם – את כל מה שמתחתיה. שם, בעצם, הם חיים עד היום. מאחר והטואטה דה דאנאן הם אנשים קטנים, הרי שהם בהחלט יכולים להרשות לעצמם להתאכסן בחגווי סלע ובנקיקים תת קרקעיים זעירים.
הקשרים בין בני האנוש לבין ילדי דאנה הם מורכבים למדי. לעתים מספרים האירים על תקריות קטנות, כמו לחשושים בלתי מוסברים בשדה פתוח באמצע הלילה או היעלמות מסתורית של אדם שנראה ברחוב שניות אחדות קודם לכן. גם ילדים שנעלמו משמשים לא אחת בסיס לסיפורים מעין אלה. ברור, אפוא, כי נוהגים שם כבוד וזהירות בילדיה של האלה.
ובכל זאת, תקשורת בין הצדדים היא בלתי נמנעת. ומאחר והיא אינה יכולה להתבצע רק על בסיס הריטואלים האנושיים המקובלים (שהרי הצד השני למפגשים אינו מורכב מבני אנוש), נוצרו במשך השנים ריטואלים נפרדים, כאלה המיוחדים לתיקשור עם הפיות, הלפריקונים, הגמדים ושאר יצורי האי שחיים בעולם משל עצמם. לא כדאי, אגב, להסתובב ברחובות דבלין או גאלוויי ולחפש אירים שמתקשרים עם פיות באמצע הרחוב או בכיכר העיר; לא תראו דבר כזה. האמונות הללו שקועות אצל רבים מהם, אבל לא תמיד נמצא להן ביטוי מעשי במציאות היומיומית.
אחת הדרכים לחוות יחסי קרבה בין עולמנו לעולם הפיות, כך נמסר מדור לדור, היא לפתח יחסי ידידות עם פייה. אחת הפופולריות שבהן היא הדריאדה, מעין רוח ידידותית השוכנת בתוככי עצים וחזותה מאורכת ומוארת, תוויה עדינים ואציליים ושיערה הירקרק גולש על כתפיה וגבה. גובהה של הדריאדה הוא ללא ספק יוצא דופן, כשמשווים אותו למושגים שרכשנו רובנו על פיות, מסרטים מצויירים ומספרות ילדים: בערך 2.40 מ' (8 רגל).
את צורת התקשורת בין בני אדם לפיות ניתן להבין אם רואים את הנושא מזווית זו: "העולם שמעל" (הוא העולם הפיסי שאנו מכירים) הוא עולמם של בני האדם. "העולם שמתחת" הוא עולמן של הפיות. מאחר ולפי האמונה הקלטית כל היצורים החיים מאוחדים בכל מקום בו הם נמצאים, וכל היצורים החיים עשויים מאותו חומר גלאקטי – זרעי כוכבים – הרי שיש הרבה מן המשותף בין בני אדם לפיות. בני האדם ניחנו במודעות עצמית נמוכה מזו של הפיות, ולכן אין הם יכולים תמיד לחוות תקשורת עימן. תקשורת כזו היא מנת חלקם של אלה המצליחים להבין ולתקשר טוב יותר עם עצמם ועם הטבע הסובב אותם. במלים אחרות, הפיות מודעות כל העת לנוכחותם ולמעשיהם של בני האדם; אבל בערוץ ההפוך, זה לא בהכרח תמיד עובד כך.
המסורות הקלטיות הקסומות נשמרו היטב בשירה הקלטית, בפואמות עלילתיות, בשירים, בסיפורים ובאגדות. המסורת שבעל פה, המועברת מדור לדור, משמרת את הידע של ההתקשרות עם הסביבה ע"י שימוש באנרגיות קסומות, ואת הלמידה כיצד לתקשר עם ממלכות אחרות הקיימות במעבה האדמה. ג'.ר.ר. טולקין, שנטל מכל טוב עולמן של הפיות ושילב אותו ביצירותיו המיתולוגיות – החל מ"הוביט" וטרילוגיית "שר הטבעות" וכלה ב"הרפתקאות טום בומבדיל ו"הנפח מווטון-רבא" – כתב פואמה יפהפיה בסיום ספרו "עץ ועלה", בו ניתח את מקומן של אגדות מעין אלה בספרות הילדים. דומה כי רק ראוי יהיה לסיים בבית ממנה – פרי תרגומה של מיכל אלפון - את המאמר הקצר הזה.
"...אך עץ שלא נראה ולא נקרא/ בשם, לא 'עץ' הוא – עד שמי יפרע/ את פקעת הלשון, בת קול קלושה/ של היקום, תמונה מטושטשה,/ אך לא תיעוד ולא תמונת דיוקן;/ חזון, משפט, חיוך – זוהי דרכם/ של מי שבחובם רחשו חושים/ מתעוררים, זעים, מלחשים/ על חיי עץ, כוכב וחיתו-יער/ שבוי חופשי מקעקע צל סוגר,/ עור נבוי מקרקע ניסיון,/ מציל זהב-רוח מסיג היגיון/ אט-אט דלו מלב התעצומות/ ואז ראו, שם, מאחור – פיות:/ במטוויית הנפש הן אורגות,/ האופל להן –שתי, הערב – אור..."//
בבלוג זה
בכל הבלוגים
