בשמן של כל האהבות, החיבוקים, הנשיקות, סטיבי וונדר, שירי אהבה מתוקים, והאווירה הדביקה שמסביב, פעם בשנה קיטש, כי גם לי מותר.

דליילה, שאוהבת אתכם בכל ימות השנה.

אני נזכרת לאחל לכל החברים/ות שלי גיוס קל, טירונות משעשעת, לא קשה מדי, ושירות שיעשה להם נחמד, ככה לפעמים.

זה מוזר שאנחנו כבר ילדים על מדים, ועדיין כמעט בלתי נתפס, דסי אומרת שאמרתי לה לא מזמן שכשאני אראה אותה על מדים, זה סימן שכולנו באמת התבגרנו.

והנה השבוע שעבר היה עמוס חגיגות גיוס, שעיקרן לרוב דיבורים על צבא וסיפורי בקו"ם, בהחלט מרענן אחרי שנה וחצי שנושאי השיחה שלנו היו שיעורי נהיגה, טסטים ותיאוריות.

בשבילי זו עדיין תקופת מעבר, ונכון לעכשיו, כשהגיוס שלי עוד ממש באופק הרחוק (פברואר), אני יותר תלמידת תיכון מכמעט רכוש צה"ל, חוץ מזה, הלוק הצה"לי לא מפרגן לשיזוף שלי.

סיגי כבר חזרה לסופ"ש אחד מהטירונות, ישבנו על קפוצ'ינו/ מילקשייק/ שוקו ב"תות" והקשבנו לגברת חיילת החדשה, והיה מצחיק, כמו תמיד כשאנחנו יחד.

השבוע הבנות סוגרות שבת, ולי עדיין מוזר לדבר במושגים כאלה, כנראה שבאמת קצת התבגרנו.

בהצלחה!

דליילה, שבהחלט לוקה בהלם צה"לי.

זה לא שאני ממש חיכיתי אחרי הכול, ואם להגיד את האמת רצתי קדימה כאילו רודפים אחרי, ברוח ההתחלות החדשות והקלישאות הנוספות שהרעפתי על העולם, אבל לי יש את הפריבילגיה להמשיך הלאה ממך כשבא לי, נמאס לי לחכות לך, או לאוטובוס, או למה שבא קודם.

האוטובוס הגיע, ואתה הבהרת שאתה כבר לא מתכוון לבוא, אז קניתי כרטיס כיוון אחד למשהו אחר ממך, ועכשיו אני כבר יודעת שלא תחזור ושבעצם לא ממש היית, וכשאני שומעת כשאתה כבר בערך לא לבד זה שוקע קצת יותר, די בא לי שתהיה לבד, לא הוגן לבקש, אבל מה בעצם כן הוגן בינינו.

אבל עזוב, אני כבר בדרך לארץ אחרת, ואתה קיים בה בקטן, תמיד תהיה, היית הראשון. עכשיו כשלך יש כמעט ביחד לא באמת עצוב לי נורא מסתבר, רק עוקץ את האגו המאצ'ואיסטי שלי.

הרגש שלי רדום ואלו רק זכרונות שכותבים פה בשמי, זכרונות הם אלה ששומרים את הכוח שלך עלי, מה שנשאר ממנו זאת אומרת. בין יציאה ליציאה ללזרום עם החיים שלי, נשאר לי מקום לכמה שורות בשבילך, אולי זה מכתב, אחד מהאחרונים שלא תראה.

ולי עדיין אין כמעט ביחד, אבל כמעט אני לא רוצה גם ככה.

ויכול להיות שבאמת אין לי מושג מה אני רוצה ממך במילים האלה שלא אומרות לך הרבה, או מה אני רוצה ממני, או מה בכלל.

לפעמים נחמד גם סתם, היה לי כיף יום שני. בלעדיך.

הימים האחרונים היו מטורפים משהו, הרבה בתי קפה וניצול רגעים אחרונים של ביחד לפני גיוסים ראשונים,

ימים כאלה שלא משאירים לי זמן לחשוב שאני אחרי סוג של פרידה, וכאלה שלא השאירו לי זמן לרגעים קטנים עם עצמי בעודי מסתובבת כתרנגולת בלי ראש ממקום למקום.

וחייתי קצת יותר מתמיד, וצחקתי, ושירים מסוימים, ודיבורים שסביבי, מחשבות של לפני השינה, ובקרים של לבד בבית הזכירו לי קצת אותו, אבל בויכוח שהתנהל בראש שלי אני תמיד מנצחת וטוב לי לבד, לא לבד, טוב לי חופשי, ועכשיו חופשי יותר מאי פעם.

היום אחרי קצת פחות מחודש ראיתי את ההוא פעם ראשונה מאז, במקרה, הוא היה נראה לא רע בכלל, הוא תמיד נראה לא רע.

הרגשתי משהו, משהו בין בחילה לאי נעימות, למבוכה, ל"לא שכחתי", וזה בסדר.

הוא חלף על פני, לא אמרתי מילה, והוא לא אמר, ואי הנעימות חלפה ברגע שישבנו בארומה עם הבנות כמה דקות אח"כ ונתנו לסיגי את אלבום הגיוס שלה, והיא חייכה והתרגשה, והיא חיבקה את כולנו, וכשסיגי מחייכת ככה, מי בכלל זוכר אותו, מי זוכר בכלל משהו אחר.

אז מסתבר שהיום כבר לא מתים מאהבה..

לילה- בוקר טוב,

דליילה, שלא שכחה, וזה בסדר.