גם כשאני כבר על מדים, וכשנראה לי שכבר הכול מסתדר לי בראש והתוכניות לעתיד נראות לא רעות בכלל, קו 3 שעולה מהים עד הבית שלי, פעם סוג של נקודת מפגש, יזכיר לי אותך, ואפשר לומר שבא לי לראות אותך, בעיקר כשאני כבר קצת אחרת.

וזה לא הכי משנה שכבר שנתיים אתה עם רישיון כמו בחור גדול, עדיין בא לי שנשב ככה בקו 3 ונצחק על אנשים בקו, ונצחק על העולם, ונצחק כמו שידענו לצחוק.

וכשאני עוברת ליד הבית שלך בקו 3, כמו תמיד מביטה שמאלה, אולי האור שלך דולק, אולי אתה שם.

בחדר שלך כבר המון זמן לא הייתי, אבל אני עדיין יודעת בדיוק לאיזה חלון להביט. כשחושבים על זה אני בכלל לא בטוחה שהחלון שלך משקיף לכביש, אבל כבר שנים שיש לי חלון קבוע שאליו אני בוהה מקו 3, אז בשבילי הוא שלך.

בפעם האחרונה האור שלך דלק, ולי לא הייתה ממש דעה על זה, או איזה רגש, או משהו בכלל.

והאוטובוס ממשיך ומתקרבים כבר אליי, וזו שכונה ידועה לשמצה, ובחוץ כבר חשוך, ואני על המדים שלי מסתובבת כמו זומבי חושבת עליך, על קו 3, על זה שלמרות שאני הרבה אחריך כשקשה לי אתה הדבר הראשון שעולה לי לראש.

והבטחתי להפסיק לכתוב לעצמי מכתבים שפונים אליך, כי זו הבטחה שאתה העבר ומכאן קדימה,

אבל לפעמים בא לי לכתוב לך, לכתוב לעצמי, כי איתך אין ממש איך או על מה לדבר.

אני יודעת שהשתניתי, אני יודעת שהצבע חזר לי ללחיים והחיוך לפנים, ואני מאושרת כמו שמזמן כבר לא הייתי, ויש לי גם ריגוש חדש שעוד בחיתוליו, העולם מחייך אליי על בסיס יומי.

אבל דברים קטנים ומעטים, כמו קו 3 שעולה מהים, עדיין מחזירים אותי קצת אחורה,

ואם אהיה כנה עם עצמי ואיתך, הכי בפשטות, אני מתגעגעת אליך.

דליילה.

סופסוף לא רק ברציונאל, הפעם גם בפנים הכול מרגיש בסדר.

בלי פה לשטנים למיניהם, בינתיים מרוצה, מהמקום, מהתפקיד, מרוב האנשים.

סוף סוף משתלם להיות חביבה על הבריות, וחביבה באופן כללי.

דליילה, ששמחה להיות אני.