זה לא שאני ממש חיכיתי אחרי הכול, ואם להגיד את האמת רצתי קדימה כאילו רודפים אחרי, ברוח ההתחלות החדשות והקלישאות הנוספות שהרעפתי על העולם, אבל לי יש את הפריבילגיה להמשיך הלאה ממך כשבא לי, נמאס לי לחכות לך, או לאוטובוס, או למה שבא קודם.

האוטובוס הגיע, ואתה הבהרת שאתה כבר לא מתכוון לבוא, אז קניתי כרטיס כיוון אחד למשהו אחר ממך, ועכשיו אני כבר יודעת שלא תחזור ושבעצם לא ממש היית, וכשאני שומעת כשאתה כבר בערך לא לבד זה שוקע קצת יותר, די בא לי שתהיה לבד, לא הוגן לבקש, אבל מה בעצם כן הוגן בינינו.

אבל עזוב, אני כבר בדרך לארץ אחרת, ואתה קיים בה בקטן, תמיד תהיה, היית הראשון. עכשיו כשלך יש כמעט ביחד לא באמת עצוב לי נורא מסתבר, רק עוקץ את האגו המאצ'ואיסטי שלי.

הרגש שלי רדום ואלו רק זכרונות שכותבים פה בשמי, זכרונות הם אלה ששומרים את הכוח שלך עלי, מה שנשאר ממנו זאת אומרת. בין יציאה ליציאה ללזרום עם החיים שלי, נשאר לי מקום לכמה שורות בשבילך, אולי זה מכתב, אחד מהאחרונים שלא תראה.

ולי עדיין אין כמעט ביחד, אבל כמעט אני לא רוצה גם ככה.

ויכול להיות שבאמת אין לי מושג מה אני רוצה ממך במילים האלה שלא אומרות לך הרבה, או מה אני רוצה ממני, או מה בכלל.

לפעמים נחמד גם סתם, היה לי כיף יום שני. בלעדיך.