לפני אולי מאה ימים, היה יום ההולדת של שטרן.

התרמתי אותו יום, לאקי"ם אני חושבת, וירד גשם עצבני שלא הראה סימנים של סוף מתקרב. ירדתי מהאוטובוס בתוך הגשם הזה, קניתי לשטרן בלון, הליום אחד. צירפתי ברכה, ואמרתי לו שעם הבלון הזה יבקש משאלה לכבוד היום שלו.

הבלון הזה נגרר איתי, עד שהגעתי לשטרן אותו יום כבר עברו כמה שעות, והרבה טיפות של גשם,

אבל היה ערב דווקא נחמד.

שטרן בחר שלא להעיף את הבלון, מה שמצד אחד ביאס את כל המקוריות שלי, ומצד שני שימח אותי שה-15 שקל שהלכו על הבלון במקום מנת פלאפל עסיסית, לא יתעופפו באוויר וייעלמו אל החושך.

בסופ"ש שאח"כ שטרן חגג, באנו כולנו, וקצת לפני שהתחלתי להשקות עצמי בוודקה זולה, שטרן אמר שהוא רוצה שנרד רגע למטה, להעיף את הבלון אל השמיים.

ירדנו למטה. שטרן חשב לרגע ואמר: "יש לי כבר את כל מה שאני צריך."

ביקש איזה משהו, חייך אליי והעיף את הבלון.

החיוך שלו אמר לי שהוא ביקש את המשאלה שלי, הוא ביקש קצת אושר לאחות הקטנה שלו.

והמשאלה של שטרן התגשמה, כי כשהדאגה הכי גדולה שלך כרגע היא שלהרוג את סיגי זו פאשלה תסריטאית איומה, אז את באמת יודעת שטוב לך בחיים.

Yeah baby! YEAH

נ"ב:

תסגדו לגרנט שואו בשם ימים עברו, כי הוא כוסי לגמרי.