אני חייבת להפסיק להיות כ"כ קשה עם עצמי, להפסיק לדרוש מעצמי יותר מדי, להפסיק לצפות מעצמי להיות לא אנושית, לא טועה, לא נכשלת. הפרפקציוניזם הזה והצורך החולני שלי להיות הכול בשביל כולם מעביר אותי על דעתי.

מי שלא מסכן לא מרוויח, האכלתי את עצמי בקלישאות עתיקות, הדחקתי את הספקות שלי בעצמי, והלכתי על זה.

צדק מי שאמר שכדי לבטל פעם אחת "את נוראית" צריך לומר לך מאות פעמים "את נהדרת", ועכשיו אני ממש צריכה לשמוע שאני נהדרת.

וברור לי שעוד אדפוק את הראש בהמון דלתות סגורות עד הזו שבאמת תיפתח, ובכל זאת מצחיק איך דברים שדורשים שנים כדי להיבנות יכולים להיהרס ברגע אחד, בלי יותר מדי מאמץ, או אולי לא הייתי בטוחה כמו שרציתי להניח.

ובכלל, מפתיע עד כמה אני מתערערת בקלות. וזה כל כך חסר הגיון, כשאני יודעת שאני די טובה במה שאני עושה, למה לי לקחת ללב.

ולו רק כל המילים שאמרתי לכל מי שסביבי היו תופסות משמעות גם לגבי, הייתי חיה את חיי במלואם ולא מפילה את עצמי במלכודות זולות.

פעם אמרת לי שאני מושלמת, צחקתי ואמרתי לך שאין אנשים מושלמים, אולי אתה, ואתה פשוט אמרת לי לחשוב על זה.

אני עדיין חושבת.

אתה חושב?

עד היום זה גורם לי לחייך,

ומחר יהיה יום חדש.