להגיד שאני מקנאה לו זה ללכת כנגד כל מה שאני מאמינה שנכון וצודק, במיוחד כשאין לי סיבה לגיטימית ולו הקטנה ביותר לקנא. אחרי הכול, אין במה, אין על מה ואין הצדקה מתוקף רכוש. הוא לא איתי ולא שלי.

זה להיות כמו כל בחורה שאי פעם צחקתי עליה, זה ללכת נגד העצות שנתתי לחברות הכי טובות שלי,

זה להיאלץ להבין שאני לא באמת טובה יותר, חכמה יותר, או בעלת תובנות,

ושגם אני (סוג של) מפלצת שטנית כמו כל בנות מיני.

לא ברור לי למה אני מקנאה, רק ברור לי שזה ככה, שאני שונאת את זה, ושזה מוציא יצר אנושי רקוב שעד עכשיו הכחשתי שיש בתוכי.

ובעודי כותבת שורות אלה ממש, מנסה להשתיק בכוח את הקנאה הירוקה שלי, ומקווה שהיא תתפוגג מעצמה..

הוא שולח הודעה,

ואני מחייכת

ומרגישה המטופשת באדם.

פראנויה או אינטואיציה?