דפים שמלאים בתרגילים לא פתורים מתעופפים להם בחלל החדר, בגדים נזרקים לכל עבר, ומוזיקה חזקה-מדיי-לטעמה מושמעת ברקע. כורי העכביש לא מוסיפים לאווירת הניקיון השרוייה, ובטח שלא כוסות הקפה הריקות. היום החדש שהוא בעצם מחר כבר עוד שנייה מתעורר, והוא עדיין לא הספיק לסדר את החדר, כפי שהיא ביקשה. האמא הזאת יכולה להיות מזעזעת כשהיא בתקופות של לחץ- ע"ע עכשיו. לא רק שהיא מרימה יד, היא מרימה גם רגל ושולחן. ומה לא. וכבר אין איפה להתחבא.

וחם. כמה חם שזה מפחיד. אני זוכר מהטיולים שהייתי עושה פעם עם המשפחה הרחוקה שלי מירושלים, שהשעות האלה של לפנות בוקר הן השעות הכי קרות שיש. אתה רק מייחל שהשמש הזאת תצא כבר מהמחבוא שלה, שתחמם לך קצת את הלב. אבל פה, בול ההפך. מספיק חם להרתיח מים, ונוכל יחד בשיתוף פעולה אפילו להכין איזה פסטה. בלי רוטב כמובן. מאיפה אני אביא לכם עכשיו עגבניות עכשיו?

אמא שלי כל כך עצבנית שהיא ניראית כמו. התרגילים אומנם פתורים, אבל הדפים עדיין מפוזרים על הריצפה, ותפסיקי להגיד שאני זורק את הבגדים שלי. אולי את לא רואה אבל אני ממקם אותם במקומות חדשים. מה? את רוצה לישון? סבבה, תני לי כמה דקות אני אסדר לך שיר ערש שיעשה לך פיצוץ של חלומות. ואת קצת מפדחת אותי ליד החברים החדשים שלי. זה ברור לי שכבר מזמן רצית שאחליף את הישנים.

הם ישנים, ברור שהם ישנים. מי לא ישן בשעה כ"כ מוקדמת? כמו מלאכים הם ישנים. כל היפראקטיבי שמתמוטט ונכנס בין-רגע לעולם אחר פתאום נהיה מלאך, הבנאדם הכי מתוק שראית אי פעם. ובא לך להכיל אותו, בצורה הכי אפלטונית שיש.

(ואני רק חשבתי עד כמה זה יהיה מוזר אם אני אכתוב שבסופו של דבר הכנתי מאמא רוטב לפסטה, כי בלי זה יוצא קצת יבש וחסר טעם...)