http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=433310heCopyright 2026 אלהמ.. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=433310http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=433310&blogcode=12750357<div align="right" dir="rtl">פעם בכמה זמן אני באה לבקר פה. לראות מה השתנה, ובעיקר כדי לטעום פיסת נוסטלגיה. לרוב אני רוצה לכתוב פה איזה משהו קטן, אבל משתיקה את הרצון הזה, נלחמת בפיתוי, ורק שלא אזהם את המקום הזה. את התמימות, את ימי החטיבה- תיכון, את ימי האהבה האובססיבית שלי.פעם בכמה זמן, כשאני באה לבקר פה אני חוזרת כולי לפעם. רגשות מודחקים מתעוררים להם, ואני קצת מתגעגעת. אני יודעת שזה שקר, ושטוב לי עכשיו- הרבה יותר מאיך שהיה, אבל משהו בריגוש הרגעי הזה מושך אותי אליו.פעם בכמה זמן אני קופצת לביקור. ובכל קפיצה אני מופתעת מאיך הייתי פעם, כשכתבתי פה באמת. לעיתים נדמה לי שבימים ההם הייתי הרבה יותר עמוקה, ויודעת לכתוב, ומוכשרת. חשבתי שאני אתפתח הרבה יותר בתחום הזה, ומסתבר שטעיתי. על אף שהכתיבה ברגעים אלו קצת מחזירה לי את התקווה. פעם הייתי כותבת ובוכה וחושבת על דברים קיומיים וסופיים, ועכשיו אני סתם חושבת. ופועלת.פעם האהבה שלי הייתה מזוהמת ונגועה ומתוסבכת. והיום היא פשוטה ויפה וחמה.אולי עוד אשוב.</div>Sat, 17 Sep 2011 10:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (אלהמ.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=433310&blogcode=12750357http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=433310&blog=12750357http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=433310&blogcode=11815240<div align="right" dir="rtl">דפים שמלאים בתרגילים לא פתורים מתעופפים להם בחלל החדר, בגדים נזרקים לכל עבר, ומוזיקה חזקה-מדיי-לטעמה מושמעת ברקע. כורי העכביש לא מוסיפים לאווירת הניקיון השרוייה, ובטח שלא כוסות הקפה הריקות. היום החדש שהוא בעצם מחר כבר עוד שנייה מתעורר, והוא עדיין לא הספיק לסדר את החדר, כפי שהיא ביקשה. האמא הזאת יכולה להיות מזעזעת כשהיא בתקופות של לחץ- ע"ע עכשיו. לא רק שהיא מרימה יד, היא מרימה גם רגל ושולחן. ומה לא. וכבר אין איפה להתחבא. וחם. כמה חם שזה מפחיד. אני זוכר מהטיולים שהייתי עושה פעם עם המשפחה הרחוקה שלי מירושלים, שהשעות האלה של לפנות בוקר הן השעות הכי קרות שיש. אתה רק מייחל שהשמש הזאת תצא כברמהמחבוא שלה, שתחמם לך קצת את הלב. אבל פה, בול ההפך. מספיק חם להרתיח מים, ונוכל יחד בשיתוף פעולה אפילו להכין איזה פסטה. בלי רוטב כמובן. מאיפה אני אביא לכם עכשיו עגבניות עכשיו? אמא שלי כל כך עצבנית שהיא ניראית כמו. התרגילים אומנם פתורים, אבל הדפים עדיין מפוזרים על הריצפה, ותפסיקי להגיד שאני זורק את הבגדים שלי. אולי את לא רואה אבל אני ממקם אותם במקומות חדשים. מה? את רוצה לישון? סבבה, תני לי כמה דקות אנ</div>Sat, 29 May 2010 02:23:00 +0200nobody@israblog.co.il (אלהמ.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=433310&blogcode=11815240http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=433310&blog=11815240http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=433310&blogcode=11619501<div align="right" dir="rtl">הנהג של האוטובוס אמר בטון מוותר ומבין "פעם הבאה תשלמי כפול" והציל את חיי.בדרכי לשבת באחד המקומות הבודדים באוטובוס, חיילזרק לעברי"ידעתי שהוא יתן לך לעלות".התיישבתי ליד אישה זקנה ענייה, היא הביטה בי חזק, כאילו אני הנכדה האבודה שלה, כאילו היאכועסת עליי. תפסיקי, בבקשה תפסיקי, כולה שכחתי את הארנק בבית, והיית חייבת לסוע. מי כמוך מבין שלא יכולתי להישאר שם יותר? בכלל, מי יכול להישאר במקום שבו כולם חושבים שהוא מקבץ נדבות? אז הייתי חייבת לסוע. ירדתי במקום בו התחיל לרדת גשם. הייתי חייבת להתמודד עם הפחד. אתם יודעים, להיות קצת קשוחה מפעם לפעם. הייתי חייבת לעבור את המבחן הזה. הרי, איך אוכל לרדת על אנשים שהם פחדנים אם אני בעצמי לא יודעת מי אני, או מה אני? אז הגשם שטף, ואני רצתי. נופלת וקמה,נופלת וקמה. אם זה היה בטלויזיה בטח הייתם חושבים שזה איזה סרט דרמה גרוע. רק כשהגעתי ליעד נשברתי. שזה מוזר, לעבור הכל בעיינים עצומות ובאגרופים קמוצים, לקחת לריאות ולא ללב, ורק בסוף, על קו הסיום, כשהיד שנייה לפני המעבר בין יכול ללא-יכול, בשנייה הזאת אני מרימה ידיים, ופורשת. אז אחרי שמצאתי לי בגדים קצת יותר י</div>Sun, 28 Feb 2010 23:38:00 +0200nobody@israblog.co.il (אלהמ.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=433310&blogcode=11619501http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=433310&blog=11619501http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=433310&blogcode=11516359<div align="right" dir="rtl">בשבת בבוקר כשאני עוד מכורבלת בשמיכה שגנבתי לך באמצע הלילה, אתה מתעורר בבהלה. "ידעתי שהייתי צריך לשים לעצמי שעון מעורר" חשבת. כבר מאוחר. חשבת שתקום הרבה יותר מקודם, אתה בדרך כלל מתעורר הרבה יותר מוקדם, אבל אחרי לילה כזה... אתה מתיישב על המיטה בזהירות, וקם עוד יותר. הולך על קצות האצבעות, מסיט את הוילון שהתעצלנו להסיט אתמול בלילה, ופותח את הדלת לאט לאט. כמובן שסוגר אותה אחרייך. במדרגות החורקות כבר תהייה בבעיה רצינית- הרי אין אדם מסוגל לעבור אותן בלי שכל הבית ירעש, אבל מי אמר שאתה בן אדם? הניסיונות כצפוי כושלים. אני מתארת לעצמי שאתה מתאר לעצמך שאחרי 4 שנים שאני גרה בבית הזה, כבר התרגלתי לרעש המדרגות. למטה אתה פוגש את אבא שלי שלא מצליח להסתכל לך בעיניים, אבל בכל זאת מברך "בוקר טוב". תמיד בבקרים קשה לו להסתכל לך בעיניים, אבל עד ארוחת הצהריים בדרך כלל כבר עובר לו. בקומקום אתה שם מים חיים שמספיקים לכוס קפה אחת ולכוס תה ירוק. מהארון אתה מוציא 2 כוסות זכוכית משעממות, מכין לי את הקפה הרגיל ולך את התה המוזר. כשאתה בקושי מצליח לפתוח את דלת החדר שלי, מתברר לך שאני כבר התעוררתי. מודָה שנבהלתי</div>Sun, 10 Jan 2010 19:33:00 +0200nobody@israblog.co.il (אלהמ.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=433310&blogcode=11516359http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=433310&blog=11516359http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=433310&blogcode=11473492<div align="right" dir="rtl">זה היה בקניון הגדול בווארשה, ליד הדוכן הקטן של הקישוטים לעץ האשוח המפורסם של חג המולד. עוברי אורח שעשו את הקניות הגדולות שלפני החג הגדול הסתכלו ועיקמו פרצופם, כמו שעוברי אורח פולניםעושים בדרך כלל כשהם רואיםישראלים, כמו שישראלים עושים בדרך כלל שהם רואים ערבים. כן, הדוכן. קניתי לי להנאתי את 2 המתנות לאמאבא ולחברה, ובדיוק כמושהיה יום וחצי לפני- גם עכשיו זה היה כלי קטן למנורה עשוי זכוכית בצורת איש שלג.ברור כשמשבצהרי היום, שקריסמס.ואז, צעקות. משום מקום. אנשים מעוותי פנים (כבר לא עקומים כמו של עוברי האורח הישראלים, אלא ממש מעוותים) רודפים אותי. לא ברור למה הם רודפים, הרי עמדתי במקומי ושילמתי במטבע-שהוא-לא-יורו למוכרת שנהיית מאושרת יותר משנה לשנה כשהיא רואה את השלג הראשון. אין סיבה לרדוף, אם אתם רוצים לקחת את נשמתי ולמכור אותה לסנטה, אם יכולים. רק אל תטרידו ככה שוב את שנתי. עיקר הסיוט לא היה האנשים שרדפו, ומה יקרה כשהם יגיעו. החלקהמפחיד והכל כך אמיתי בוהייתה אי היכולתלייצר רווח קטן בין העפעפיים לבין העור העדין שמתחת לעין. ידעתי שרק אם אצליח לפקוח את עייני, הכל יעבור. אני אהיה שוב הילדה</div>Mon, 21 Dec 2009 22:24:00 +0200nobody@israblog.co.il (אלהמ.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=433310&blogcode=11473492http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=433310&blog=11473492http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=433310&blogcode=11421316<div align="right" dir="rtl">קוראים לזה "מים מתחת לגשר".אומרים את זה על משהו שפעם היה הווה, ועכשיו הוא כבר לא.דמיינו את עצמכם באיזשהי עיר בירה אירופאית, לא משנה איזו, העיקר שיהיו בה גשרים, ושמתחתם יעברו מים. עכשיו, אתם עומדים על הגשם ומסתכלים על המים שזורמים לכיוונכם. שנייה אחת אתם רואים אותם, ובשנייה שאחרי- הם כבר מתחת לגשר. עבר. לא רלוונטים. לא משנים. לא עקרוניים. היסטוריה. עבר. לא הווה, ובטח שלא עתיד. ועל הגשר ההוא, ביום ההוא, בבירת הולנד,עמדתי לבד. ובעצם, כשאני מתרכזת חזק חזק ומנסה להיזכר, מצטיירת שםעוד איזה דמות. היה שם איזה אחד שהחזיק לי את היד. היו לועיניים כחולות צלולות, מטביעות משהו. על הצד השלילי של המילה.ואני חשבתי: "בטח כל הזמן מחמיאים לו על העיניים". חשבתי על כמה שזה לא נכון ושלא מגיעות לו כל המחמאות. חשבתי על זהשעל בעלי עיניים בהירות אי אפשר להגיד שהלב מטפטף להם דרכן ובטח שלא גורמים ללבבות אחרים, כי הן אולי קצת שקופות מדיי. חשבתי והתמלאתי בקנאה. (ובנתיים, כל הזמן הזה, עברו יותר מדיי מים מתחתי...)</div>Sat, 28 Nov 2009 23:50:00 +0200nobody@israblog.co.il (אלהמ.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=433310&blogcode=11421316http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=433310&blog=11421316http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=433310&blogcode=11409856<div align="right" dir="rtl">ושוב, היום השני בשבוע מגיע. כמו שכל יום אחר בשבוע מגיע. הוא בא אחרישישה ימים שעוברים טוב, אם לא לומר טוב מאוד. בשלוות נפש יחסית. והנה, הוא כברפה. אנשים בשוק כשפתאום סופ"ש, ו-"ואוו, כמה מהרעבר השבוע!". אבל אני, כבן אדם שלילי(לפחות כמו שאני דואגת להציג את עצמי בבלוג העלוב הזה) מופתעת כל פעם מחדש איך שוב נפלתי לבור העמוק השחור הזה, ליום הנוראי האין-סופי הזה. אתם בטח חושביםשזה סתםפוסט אירונישנכתב ביתר גרוטסקה והגזמה, שזהבעצם אותו הדבר. אבל לא, אניבאמת נכנסת לדיכאון, לפחותפעם בשבוע. זה שילובשל יותר מדיי שעות למידה בבית הספר, וממשיך באחרי-צהריים חסרי מעש, שבהם משום מה אניתמיד חושבת קצת יותר מדיי. וזה לא מחשבות חיוביות במיוחד. ובנימה אופטימית זאת יש לי מספר דברים לאמור לכם, קוראי הנאמנים. זה מתחיל בחיוך מוגזם ולא הגיוני שהלכתי לישון איתו אתמול בלילה עקב דבר חיובי מאוד שנכנס לחיי, וממשיך עם ההחלטה שהבלוג חי וקיים. וכשיוצא פוסט מזעזע ופתאטי כמו עכשיו, זאת לא סיבה לשנוא את הכתיבה שלי או את אי-הכתיבה שלי. כי בלוג שמפרסם פוסט אחד בחודש, לא נחשבבלוג חי וקיים. אז יש את הטובים, ויש את הפחות טובי</div>Mon, 23 Nov 2009 20:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (אלהמ.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=433310&blogcode=11409856http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=433310&blog=11409856http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=433310&blogcode=11389447<div align="right" dir="rtl">בבקשה תפסיקי. תפסיקי לרוץ במעגלים, הסחרוחורת הזאת באמת כבר בלתי נסבלת. תמצאי לך כבר מקום לשבת, כולם מחכים רק לך. רק לך. תשבי ותצרחי לעזרה, תשבי ותרחמי על עצמך, תשבי ותהרגי לאט לאט. אבל תשבי כבר, את עושה לי סחרחורת. המוזיקה שברקע איטית וחלשה, ועוד מעט תעצר לגמרי. ממש עוד מעט. לפחות בקטע הזה יש לך מזל. מזל שיש מישהו שאת עושה לו סחרחורת. מזל שיש מישהו שעושה כאילו אכפת לו ממך, אבל זה בעצם רק הכאב ראש שרוצה להפסיק. הדרך שלי תהיה אחרת, הדרך שלך תהיה שלך. רק שלך. תעצמי עיניים ותראי צבעי אדום בגוונים שונים משתנים במהירות מטורפת. רצים במעגלים, אבל בדרך שלך.</div>Sat, 14 Nov 2009 17:40:00 +0200nobody@israblog.co.il (אלהמ.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=433310&blogcode=11389447http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=433310&blog=11389447http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=433310&blogcode=11355511<div align="right" dir="rtl">אחרי שהוצאתי את כל ארוחת הצהריים שלי באסלה של השירותים הציבוריים, ניגבתי בנייר טואלט גס את הפה, והסתכלתי לעצמי עמוק עמוקללבן של העיניים. אתהאמרת שרוסיות לא משתכרות כל כך מהר, אבל אחרי שיצאתי מדלת השירותיים עם ראש מסובב תיקנת את דבריך: את רק חצי רוסייה, רק חצי מורדת. זורקת לאויר מיליםמכוערות בשפה זרה שאין לך מושג מה הן אומרות. בשאר הזמן, כשאת שותה, את משתכרת כמו ילדה טובה. בעצם, זה מה שאת. ילדה טובה עם דג מלוח במקרר שמזכיר לה כל יום את ההפסקות ביסודי ואת המבחן הקרוב במתמטיקה. אחרי שגירדתי ממש ממש הרבה את היד השמאלית, התחילו להופיע נקודות אדומות בולטות שכאלו, וזה שרף, ולא היה נעים בכלל. אתהשכנעת שלא אדאג, שאם נשב על הספה המרופטת ומלאת הפרעושים לא יקרה לי כלום. יעקצו? אותך? מה פתאום. את, יש לך עור של פיל, והם נדבקים בכלל לכלבים, לא לבני אדם. אבל אחרי שהראתי לך את היד האדומה המגורהחזרת בך: טוב נו, לא סיפרת לי שהעור שלך כל כך רגיש, וחוץ מזה... את באמת קצת כלבה היום. אחרי שסחטתי את בגדי הרטובים כשהם עדיין לגופי, והתחלתי להיעלם, כבר באמת כעסתי. רציתי הביתה, רציתי להפסיק להתפוגג,רציתי שי</div>Fri, 30 Oct 2009 19:19:00 +0200nobody@israblog.co.il (אלהמ.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=433310&blogcode=11355511http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=433310&blog=11355511http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=433310&blogcode=11255244<div align="right" dir="rtl">אחרי רעשים גדולים ונוראים, כשביד אחת אני מנסה לאסוף את מה שהסערה שברה וביד השנייה יש לי כוס קפה ששומרת על שפיותי, אני יכולה לומר שפתאום קצת שקט לי. כבר קצת שכחתי איך הוא מרגיש, או נשמע, והנה אני מתחילה להתרגל אליו שוב. שקט. ולמרות שהחורף בפתח, וגשם מטפטף על החלון מדיי פעם, אני בטוחה שהסערה חלפה כבר. המים כבר שטפו לי את הלחיים וזלגו אל הסנטר והספיקו להתייבש מאז. אפשר לראות את הפנים ואולי אפילו חיוך שאחרי בכי, כמו שקט שאחרי סערה, כמו קשת שאחרי סופה. ובשיר הם משום מה יוצאים זוגות-זוגות להביט אל השמיים, לחכות ליונה. אני אצא לבד, ואחכה. שנה שקטה שתהיה. ימים של שקט. (בהשראה. כנסו לפה)</div>Sun, 20 Sep 2009 01:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (אלהמ.)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=433310&blogcode=11255244http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=433310&blog=11255244