הנהג של האוטובוס אמר בטון מוותר ומבין "פעם הבאה תשלמי כפול" והציל את חיי. בדרכי לשבת באחד המקומות הבודדים באוטובוס, חייל זרק לעברי "ידעתי שהוא יתן לך לעלות". התיישבתי ליד אישה זקנה ענייה, היא הביטה בי חזק, כאילו אני הנכדה האבודה שלה, כאילו היא כועסת עליי. תפסיקי, בבקשה תפסיקי, כולה שכחתי את הארנק בבית, והיית חייבת לסוע. מי כמוך מבין שלא יכולתי להישאר שם יותר? בכלל, מי יכול להישאר במקום שבו כולם חושבים שהוא מקבץ נדבות?

אז הייתי חייבת לסוע. ירדתי במקום בו התחיל לרדת גשם. הייתי חייבת להתמודד עם הפחד. אתם יודעים, להיות קצת קשוחה מפעם לפעם. הייתי חייבת לעבור את המבחן הזה. הרי, איך אוכל לרדת על אנשים שהם פחדנים אם אני בעצמי לא יודעת מי אני, או מה אני?

אז הגשם שטף, ואני רצתי. נופלת וקמה, נופלת וקמה. אם זה היה בטלויזיה בטח הייתם חושבים שזה איזה סרט דרמה גרוע. רק כשהגעתי ליעד נשברתי. שזה מוזר, לעבור הכל בעיינים עצומות ובאגרופים קמוצים, לקחת לריאות ולא ללב, ורק בסוף, על קו הסיום, כשהיד שנייה לפני המעבר בין יכול ללא-יכול, בשנייה הזאת אני מרימה ידיים, ופורשת.

אז אחרי שמצאתי לי בגדים קצת יותר יבשים ונקיים, אך מלוכלכים מהבחינה הכי מטאפורית שיש, כבר הרגשתי יותר טוב. אם היה שם איזה מישהו לידי הוא בטח היה מצקצק בלשונו, וקורא לי להתכרבל בחיקו. הוא היה אומר שעברתי את המבחן, ושעכשיו מותר לי לרדת עליו כמה שבא לי. ובעיקר שעכשיו אני יודעת מי אני ומה אני רוצה. אבל לא היה שם אף אחד, ואני נישארתי בלי תשובות, ובטח בלי מוסר השכל ראוי.