אתה מתיישב על המיטה בזהירות, וקם עוד יותר. הולך על קצות האצבעות, מסיט את הוילון שהתעצלנו להסיט אתמול בלילה, ופותח את הדלת לאט לאט. כמובן שסוגר אותה אחרייך.

במדרגות החורקות כבר תהייה בבעיה רצינית- הרי אין אדם מסוגל לעבור אותן בלי שכל

הבית ירעש, אבל מי אמר שאתה בן אדם? הניסיונות כצפוי כושלים. אני מתארת לעצמי שאתה מתאר לעצמך שאחרי 4 שנים שאני גרה בבית הזה, כבר התרגלתי לרעש המדרגות.

למטה אתה פוגש את אבא שלי שלא מצליח להסתכל לך בעיניים, אבל בכל זאת מברך "בוקר טוב". תמיד בבקרים קשה לו להסתכל לך בעיניים, אבל עד ארוחת הצהריים בדרך כלל כבר עובר לו. בקומקום אתה שם מים חיים שמספיקים לכוס קפה אחת ולכוס תה ירוק. מהארון אתה מוציא 2 כוסות זכוכית משעממות, מכין לי את הקפה הרגיל ולך את התה המוזר.

כשאתה בקושי מצליח לפתוח את דלת החדר שלי, מתברר לך שאני כבר התעוררתי. מודָה שנבהלתי, קיוויתי שהלכת, אולי היית חייב ללכת. "בוקר טוב יפהפייה, רציתי אני להעיר אותך אבל.." אתה מניח את המגש עם הכוסות והעוגיות על השולחן, ומתקרב לנשקני. אני מסיטה את הראש, עוד לא צחצחתי שיניים. "את יודעת שזה לא מגעיל אותי" אתה אומר, אבל אותי זה כן. "אני אוהב אותך". אני אוהבת את הקפה שעוד שנייה אני אשתה.  "אתה חשוב לי". אני יודעת שזה לא מספק אותך, מדהים איך אתה מסוגל לעשות הכל כדי לשמוע 3 מילים שמיועדות למישהו אחר.