כינוי:
Numark בן: 36
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
יופי זה כוח
מסיבה ברורה למדי, בעבר הלא רחוק, שיערתי ששגשוג, הצלחה וכוח נגזרים כמעט רק מיופי חיצוני ואינטיליגנציה גבוהה. שנים של הנחה מבוססת היטב שלא בורכתי לא ביופי ולא באינטיליגנציה אילצו אותי לשפץ ולתקן את השקפת עולמי בכדי לקבל את עצמי כפי שאני.
בין אם תהיה היא נכונה או שגויה, על מנת לשרוד בעולם עם הנתונים שקיבלתי, אני חייב להאמין בעובדה אחת. על אף שבמבט ראשון אנשים ישפטו אותי לפי המראה החיצוני שלי, יש בכוחי לקבוע איך הם יראו אותי במשך שארית חיי. אני יכול לדבר בחוסר ביטחון, לשאול את עצמי שוב ושוב במה אני לא בסדר, לאחוז חזק בדש חולצתו של אדם שאני סבור שמאפיל עליי בכל תחום אפשרי. זו דרך שקל ללכת בה, אבל למעשה ובבירור אהפוך לבן אדם שאף אחד לא רוצה להיות כמוהו, שאיש אינו רוצה להידמות לו. עבור בני אנוש אחרים אהיה מכוער. חולשה היא כיעור. אתה לא באמת מכוער עד שאתה מראה כמה אתה חלש וקטן. לא לקח לי זמן להבין שאם אהיה ההפך המוחלט ממה שתיארתי הרגע, התוצאה תהיה גם היא ההפך המוחלט.
בעבר נשים מלאות היו סטנדרט היופי כי לא כל אחד יכל להרשות לעצמו להשמין, השומן שלהן ייצג כסף, ביטחון, הצלחה, ולכן גם יופי. היום, כשבעולם המערבי אי אפשר למות מרעב גם אם ממש רוצים, ההישג הוא להישאר רזה, להישאר רזה זה כוח רצון, וכוח רצון לא נראה רע בכלל. היטלר לא היה אדם מושך עד שעלה לשלטון בגרמניה, ובשיאו, כל נתיניו רצו להיות כמוהו, עד שאיבד את כוחו, ואז הם התכחשו לכך שהם אי פעם שטפו אותו בחיבתם. מי שאוהבים אותו ומעריצים אותו, הוא יפה, ולא בגלל שהוא יפה מעריצים אותו ואוהבים אותו. כולי תקווה שאנשים גדולים ולא מגזיני אופנה מכתיבים מה נעים לעין ומה לא. כריזמה, ביטחון עצמי, כסף, אלו הם הדברים המושכים, יצורים המחזיקים באוצרות הללו נראים טוב.
זה משהו שלא פשוט לגלות, אבל עבורי יהיה זה הרבה יותר קל לא להראות את מידת הרחמים כלפי מי שיתחנן ממני להציגה. למנוע חמלה דווקא עבור מי שמחפש אותה. אף על פי שלא מדובר בכלל ברזל, בעיניכם ודאי זה הופך אותי לסוג של מפלצת, אבל אתם חייבים להבין שעבור מישהו כמוני אין דרך אחרת לשרוד. אני חייב לראות כל יצור אחר דרך הקליידוסקופ שבניתי. תהיה רופס וסביר שלא אסבול אותך, מהפחד שאני דומה לך. אם אברור יותר מדי, בזוית העין, האמת או השקר עלולים להיקלט, ואז אני אולי אדון את עצמי לדיכאון כרוני בלתי ניתן לריסון שעשוי להיגמר בהיחרבות עולמי. האמת או השקר הם הידע המוטל בספק שהיום לאנשים יפים יש מראה ספציפי. אם נתון זה הוא אמת או שקר, אני לא יודע.
קיים בי חשש שבימינו השטחיות נפוצה מדי, וכולם מסונוורים עד כדי עיוורון ממה שמופיע בטלוויזיה או על שלטי החוצות. אולי הטכנולוגיה, המדיות החדשות, היכו והכניעו את כל מה שכתבתי עליו כאן, ואנו נידונו לבינוניות שמביאה עימה הסטטיות של סטנדרט היופי. הצורך שלי לכתוב את הפוסט הזה למעשה מוכיח שעמוק בפנים גם אני קורבן של ההווה.
בברכת שבוע טוב,
הכותב
| |
אסון
ככל שאני זוכר, כל יום שואה שאי פעם חוויתי היה שידור חוזר של יום השואה הקודם שחוויתי. כשהייתי צעיר ידעתי שאני אמור להיות עצוב וממורמר בגלל היום הזה. ידעתי אבל לא הבנתי, השתתפתי במסיבת האבל הלאומי הזו באותה האדיקות וחוסר המחשבה שתצפו למצוא אצל קנאי דתי.
בחלוף העונות וככל שהתרחקתי מימי העוללות שלי התחלתי להבין באמת מדוע מצפים ממני לבכות. ככל שהבנתי יותר, הקושי לזייף אכפתיות ואמפתיה גבר. למה? לאו דווקא משום שאני סוציופת. אני מקווה שזה בגלל שבמבט נוקב עלינו, הישראלים, קשה לי לאתר ניסיון אמיתי לשמור על חשיבותו של יום השואה. אנחנו אומרים את אותן המילים שוב ושוב (ושוב, ושוב) במשך יותר מיובל. נעשה ניסיון רק לשמר זיכרון, דבר בלתי אפשרי ובלתי מועיל. אין זיכרון שלא נועד לכליה, לא משנה עד כמה קשה ונוקב הוא יהיה. הדמעות שלנו לא שוות כלום. הדרך היחידה לא לשכוח דבר מה היא לחוות אותו שוב, אולי לשחזר את הסבל, האמיתי, ללא עטיפה של טקסיות, לתקופה קצרה. נסו לצום במשך חודש או חודשיים, או לצפות ברצח אלים של רוב אם לא כל הקרובים שלכם. לאחר מכן הבכי עשוי להיות מוצדק.
ממניעים דתיים, עבור אל שאינו קיים, אנשים רבים ירעיבו עצמם במשך עשרים וארבע שעות, בציפייה למחילה על שגיאות שהם יחזרו עליהן עד קץ הימים. למה לא לעשות דבר דומה ביום המציין את האירוע שמוכיח סופית שאין אלוהים? אני מבקש דבר שאינו ריאלי, אני יודע שאיש לא יסכים לחוות זוועה על מנת להבין את חשיבותה של זוועה אחרת. גם אני לא אסכים לכך. מחילה פיקטיבית היא דבר אטרקטיבי בהרבה. כאמור, אין ניסיון אמיתי, לא טבעי שיהיה ניסיון אמיתי, כמו תמיד נשאר רק מס שפתיים. בעתיד, שכבר תכף הופך להווה, לא יהיה אדם אחד שבאמת יזכור, ידע, יבין, מה היא השואה, מלבד אלו שיחוו אחת אחרת. מה זה משנה אם אשתתף בחגיגות הסבל או אתעלם מהן? כל מה שכתבתי כאן לא ישנה דבר עבור אף אחד. הוידוי הזה חסר משמעות לחלוטין.
טוב, כל עוד נמשיך לבכות דמעות מלאכותיות לפחות לא נראה את זה מגיע.
שיהיה לכולכם יום קשה והמשך שבוע נעים,
המחזאי
| |
החוש שהלך לאיבוד
יצור מבולבל אני, ואודה מאוד למי מכם בעל התובנות בנושאי הנפש שיוכל לשפוך אור על מצבי.
לפני לא פחות משנה השתנה משהו בכימיה של מוחי, ונברא צורך חדש שלא היה קיים בי עד אז - רצון עז להכיר אנשים חדשים ולחזק קשרים ישנים.
לצערי, בשבועות שעברו מאמצע פברואר ועד היום, בהדרגתיות, הפסקתי לסרוק אחר
ריגושים בעולם החיצון. הצורך המדובר נעלם, הלהבה כבתה, הרצון פסק - ונותרה רק הידיעה המעיקה שכבר לא אכפת לי כבעבר.
רוב חיי לא הייתי אדם המרבה לצאת מהבית ולחפש נחמה בחברת אחרים, וחוסר החשק למגע אנוש אינו חדש לי, אבל אני מרגיש רע מבעבר, כמעט אשם בעוון פשע נוראי.
בושה עוטפת אותי, ואין סיבה שלא. אני מתנהג כמו ילד! תינוק בלתי ניתן לסיפוק שמאס
בעוד צעצוע חדש, טרם שקע שוב באומללות שגרתית.
לפני שתמהרו לקבוע - אני לא מוכן להגדיר את המצב הזה כדיכאון. מטבעי אני אדם נורא פסימי ואני מפציר בכם לא לדאוג - מחשבות אובדניות וחשוכות לפי ידיעתי נותרו בגבולות הנורמה.
מדובר בחיה אחרת לגמרי.
רציתי מאוד להשתמש בהקבלה נפוצה שהולכת כך:
ילד לא יבכה על חוסר בממתק עד שיביאו לו אחד ויקחו אותו ממנו.
אך במחשבה שניה אני מרגיש שלא איבדתי דבר מוחשי כמו ממתק, אלא חוש, את חוש הטעם, איני מוצא עוד טעם בחיי חברה!
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
