http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430846הפלאפון, הקרינה, וחדר המנתחיםheCopyright 2026 Numark. All Rights Reserved.http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430846http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430846&blogcode=11974356<div align="right" dir="rtl">לא עדכנתי כאן הרבה, ואף על פי שמדובר בעובדה מצערת, היא תוצר של דחף חיובי שנכנס בי.הצלחתי לפרוץ את החומה שהרבה אנשים לא מעיזים ללכת לכיוונה אפילו. הגעתי להבנה שכיף לי מאוד לשאוף גבוה, ולא פחות כיף לי לנסות לממש את השאיפות שלי. חומה אדירה, כשבע אמות לגובה ושתי רגליים לרוחב - והצלחתי לנגוח את דרכי אל עברה השני, המרתי רצון למעשים. אני עובד כל יום בשבוע, וכשאני לא עובד אני לומד את כל מה שסבורני שראוי ללמוד. תם זמנן של ההבנות המצערות אודות החיים והמוות, החיים ממשיכים. הלאה במלוא המרץ. ניצול יעיל של אנרגיה ומשאבים וראש מורם אל מול העתיד. עכשיו אני מתנהג כפי שאני נראה ומרגיש (אם לא הבנתם למה אני מתכוון, אתם כנראה לא מכירים אותי).בסטייה מאוד, מאוד חדה מהמציאות של לפני חודשיים, זנחתי כמעט לגמרי את חיי החברה שלי, ולא כל כך כואב לי. בעצם זה לא נכון, כואב לי מאוד. אבל לא בגלל שזנחתי את חיי החברה שלי.כואב לי מאוד כי המוות החליט לבקר בחיי ולקחת את היצור שהכי אהבתי עלי האדמות, וכשבוע אחרי ביקורו אני עדיין לא מצליח למרר בבכי בלילות כפי שהייתי עושה באושר וברעננות כאשר הייתי צעיר יותר. בניגוד לכל מה שרשמ</div>Fri, 13 Aug 2010 06:57:00 +0200nobody@israblog.co.il (Numark)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430846&blogcode=11974356http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=430846&blog=11974356http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430846&blogcode=11862548<div align="right" dir="rtl"> אני מתחיל להנות מהלילות כאן. גיליתי שמחשב נייד וגיטרה מספיקים בהחלט על מנת להסב לי אושר. בשבוע השני אורבות לי זוועות כמו עבודה שאני לא אוהב, חוסר שעות שינה, פדיון חובות והתעמתות עם בנקאים. לא עוברים כאן הרבה אנשים בלילה, אני מקשיב לWild Horses בשלווה ובפעם הראשונה מאז שאני זוכר את עצמי השלווה הזאת לא מופרת עד לסוף השיר. מדי פעם דופק בדלת חייל על מנת לברר אודות מידע חסר תכלית או לשאול שאלה שאין לי עליה תשובה, ואני כמעט בטוח שהוא פשוט מבקש לנפץ את האשליה החלומית הזאת, שאני האדם האחרון על פני כדור הארץ. עשר שעות רצופות ביממה של שקט נפשי, יממה שמתוכה אני מבלה עשר שעות אחרות בשינה וארבע שעות באכילה. איך אנשים מסוגלים להנמס מחום במשמרת היום, ולאחר מכן להתחנן ממני לא להכריח אותם להיות כאן בלילה. מי העלוב שמבקש את תשומת לבם של הניאנרדרטלים של הבסיס ובוכה אם ולאחר שהם משאירים אותו לבדו? זה לא שהייתי רוצה להתקע באי בודד עד לסוף חיי, פשוט רוב האנשים שאני מכיר הם פוצים שאיני סובל. מעט הטלפונים שאני מקבל מחברים הם די והותר בשבילי, הידיעה שאנשים רחוקים עדיין זוכרים שאני יושב לבד בראש גבעה בקצה</div>Sun, 20 Jun 2010 13:11:00 +0200nobody@israblog.co.il (Numark)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430846&blogcode=11862548http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=430846&blog=11862548http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430846&blogcode=11838510<div align="right" dir="rtl">לא כתבתי מספיק זמן, ולכן אני מסוגל סוף סוף לכתוב פוסט בלתי מהול בפילוסופיות חיים ומחשבות אקראיות. מתחיל להמאס לי מהעבודה הנוכחית שלי, אבל אני הולך לתת לה עוד כמה חודשים כי אני נואש למצלצלים. בינתיים החלטתי להתחיל להיות מוזיקאי, זה משהו שהייתי צריך לעשות לפני שנים. למזליאני עדיין לא זקן מדי, ועתידי עודו נמצא מעבר לפינה. פעם הסתובבתי עם שיער ארוך וזקן וכולם חשבו שאני בטוח מוזיקאי, אבל לא ידעתי לנגן על דבר. היום אני מסתובב עם שיער קצר ומפרצים, נראה רציני ומאופק, ורק עכשיו נפל לי האסימון שלהיות מוזיקאי זה נהדר וכיף. אבל כדי להיות מוזיקאי צריך ללמוד לנגן על משהו, ובנושא זה מצאתי אתגר רציני. אף פעם לא חשבתי שיש לי מספיק קוארדינציה או כוח רצון על מנת ללמוד ולהתמחות בכלי מסויים. בכל זאת הפעם ניסיתי, בתקווה שאני טועה. יש לי שתי גיטרות קלאסיות בבית, שני האחים הקטנים שלי התחילו ללמוד לנגן באותו הזמן ושניהם גם פרשו אחרי שבוע. כדי לחסוך בעלויות ומכיוון שאני אוהב מאוד מאוד מאוד את הצליל של גיטרות קלאסטיות ואקוסטיות (אגב קלאסיות הן גם אקוסטיות בכל אופן) החלטתי שכדאי לי להתחיל ללמוד לנגן עליהן. אז</div>Tue, 08 Jun 2010 23:04:00 +0200nobody@israblog.co.il (Numark)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430846&blogcode=11838510http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=430846&blog=11838510http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430846&blogcode=11772099<div align="right" dir="rtl">אני אשם חלקית במשגה קטן, ויש לי חיזיון שגורמים עויינים מבקשים להקצין את האשמה ולהפוך אותי לשעיר לעזאזל. חיזיון מגובה בעובדות.יש לי מפקד חדש שאוהב לצעוק ולהרים את הקול. הוא הגיע מה"מלחמה" ומנסה לחולל מהפכה במוצב הג'ובניקים שלי. אני מחכה שיעז להפנות זעמו כלפיי. לצערי, סבורני שאני החייל היחיד שלא הוציא גימל אחד במשך כמעט שנתיים. אני חייל טוב, ולכן אם וכאשר הוא ירגיש צורך להרים את קולו עליי אני אתקפל מהבסיס שכוח המוסר הזה. כשרק הגעתי לבסיס הייתי מותסס, חיכיתי לגלות כמה הפלאפלים יבקשו להזיק לשלוות הנפש שלי רק כדי שאוכל לעבור למקום אחר. זה לא קרה, וכ20 חודשים קדימה אני עדיין כאן. אולי עכשיו זה יקרה.אני מסייר בבלוגים של הטבעות בהן אני חבר, ומדי פעם אני מוצא בלוג שאני כמעט בטוח (או בטוח לגמרי) שאני מכיר את מחברו. בדרך כלל הכותב של הבלוג לא יחשוף פרטים ישירים על חייו אבל יציין אנשים שהוא מכיר ואירועים בהם נכח שחופפים לחיי. מדובר בעשרות אנשים שאני יודע על קיומם ועל קירבתם להילה המוזהבת והחמימה הנקרנת ממני (או משהו בסגנון). חלקם אולי יודעים מי אני, אבל לא מכירים אותי. ואלו מהם שמכירים אותי לא מבי</div>Sun, 09 May 2010 12:26:00 +0200nobody@israblog.co.il (Numark)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430846&blogcode=11772099http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=430846&blog=11772099http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430846&blogcode=11756597<div align="right" dir="rtl">העיניים שלי עדיין דומעות מעשן המדורה. הדלקנו אחת אתמול במקום היום בגלל שביום ראשון בבוקר כולם חוזרים לצבא. עבורי מדובר בעוד שעתיים.זה נהיה נוהל קבוע ששעתיים לפני שאני צריך לקום אני מוצא את עצמי כותב כאן. השעות הקטנות של הלילה, החשוכות ביותר, עוזרות לי להיפתח. תחושה של ניכור ובידוד גורמת לי להרגיש בטוח יותר.השבוע האחרון היה טראומטי מאוד. בפעם הראשונה בחיים שלי ירקו לי בפנים ואיימו לרצוח אותי עם כוונה אמיתית לממש את האיום. הדבר היחיד שהפריד ביני ובין שלושה ערבים גדולים עם שרשראות היה דלת הזזה מזכוכית, שבעזרת בעיטה הם הצליחו להזיז מהמסילה, ובזכות שכלם הקטן הם לא הבינו שעוד דחיפה קטנה והם היו מגיעים אליי. המפלץ הראשי הסתפק בלירוק לי ישירות לתוך העיניים דרך החלון הקטן, ולזרוק לעברי כל דבר שידו השמנונית יכלה לתפוס. אחרי שהם הלכו שטפתי את הפנים, ובשארית הערב הסתובבתי סביב החנות הקטנה וחשבתי.שאלתי עצמי מה ערסים היו עושים במקומי, ואיך היו מגיבים, או מה אני עצמי הייתי עושה אם היה לי אקדח. אני רוצה לחשוב שהיה לי האומץ להצמיד את הקנה לרקה של אחד מהם ולספק משפט הוליוודי סטייל קלינט...</div>Sun, 02 May 2010 04:03:00 +0200nobody@israblog.co.il (Numark)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430846&blogcode=11756597http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=430846&blog=11756597http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430846&blogcode=11748339<div align="right" dir="rtl">כשאלכסנדר הגדול היה בערך בן 25 הוא כבר כמעט כבש את כל העולם הידוע, ונפוליאון סיפח את איטליה לצרפת בגיל 26. כששואלים אותי איפה אני רואה את עצמי בעוד חמש שנים מהיום, התשובה שלי ביום אופטימי תהיה "לא בקבר". בלי לשים יד על הלב, אני די בטוח בזכותי להצהיר שאני מרגיש ונראה תשוש יותר משהם נראו דאז. כל זאת, ועדיין לא ראיתי את החורף העשרים ואחד שלי.אני לא מרגיש מיוחד. כמות האנשים שחיו ומתו בלי להגיע למעמד של מעצבי ההיסטוריה היא אסטרונומית. פה נעוצה הבעיה. אני לא מרגיש מיוחד.הרעיון הזה של מסע, שאני סוגד לו בצורה עיוורת, אין בו דבר מיוחד. אלפי אנשים עברו מסעות כאלה, והמשיכו בחייהם. כמו ברחש שנמשך למנורה מחשמלת, אני נמשך לחוויה "מערערת תפישת עולם" זו, וכפי שהברחש דן עצמו לצלייה על המתכת המיוננת אני דן עצמי לזיקנה וריקבון בלי לעשות מאומה. אני סנוב. תמיד ראיתי בעצמי פילוסוף בשקל, ומעצם היותי כזה, ממזמן פתרתי את כל הבעיות ה"רוחניות" שלי. הכרת העולם הרחב לא תרפא את החולי שלי, כי השלמתי כבר עם כל החסרונות שלי; הגובה, המראה, הכריזמה, הכישורים. הצרכים שלי הפכו לשטחיים וגשמיים, וסביר שישארו כך. לא משנה כמה</div>Wed, 28 Apr 2010 03:13:00 +0200nobody@israblog.co.il (Numark)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430846&blogcode=11748339http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=430846&blog=11748339http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430846&blogcode=11725806<div align="right" dir="rtl">מסיבה ברורה למדי, בעבר הלא רחוק, שיערתי ששגשוג, הצלחה וכוח נגזרים כמעט רק מיופי חיצוני ואינטיליגנציה גבוהה. שנים של הנחה מבוססת היטב שלא בורכתי לא ביופי ולא באינטיליגנציה אילצו אותי לשפץ ולתקן את השקפת עולמי בכדי לקבל את עצמי כפי שאני.בין אם תהיה היא נכונה או שגויה, על מנת לשרוד בעולם עם הנתונים שקיבלתי, אני חייב להאמין בעובדה אחת. על אף שבמבט ראשון אנשים ישפטו אותי לפי המראה החיצוני שלי, יש בכוחי לקבוע איך הם יראו אותי במשך שארית חיי. אני יכול לדבר בחוסר ביטחון, לשאול את עצמי שוב ושוב במה אני לא בסדר, לאחוז חזק בדש חולצתו של אדם שאני סבור שמאפיל עליי בכל תחום אפשרי. זו דרך שקל ללכת בה, אבל למעשה ובבירור אהפוך לבן אדם שאף אחד לא רוצה להיות כמוהו, שאיש אינו רוצה להידמות לו. עבור בני אנוש אחרים אהיה מכוער. חולשה היא כיעור. אתה לא באמת מכוער עד שאתה מראה כמה אתה חלש וקטן. לא לקח לי זמן להבין שאם אהיה ההפך המוחלט ממה שתיארתי הרגע, התוצאה תהיה גם היא ההפך המוחלט.בעבר נשים מלאות היו סטנדרט היופי כי לא כל אחד יכל להרשות לעצמו להשמין, השומן שלהן ייצג כסף, ביטחון, הצלחה, ולכן גם יופי. היום, כשב</div>Sun, 18 Apr 2010 02:20:00 +0200nobody@israblog.co.il (Numark)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430846&blogcode=11725806http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=430846&blog=11725806http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430846&blogcode=11717266<div align="right" dir="rtl">הדבר היחיד שבכוחו לתת לי יתרון כלשהוא על אנשים אחרים במשחק החייםנגמר. אין לי כסף. אחריחצי שנה שלעצלנות וחוסר מעש,אפילו המשכורת הצבאית לאגומלת אותי מהצורךלעבוד. לכן הגעתי אתמול לתל אביב בשביל עבודה זמנית. רק לחודש או חודשיים,אני לא צריך לעבוד הרבה בשביל להפסיק לדאוג לגבי הממון שלי. בינתיים אני כאן. לו רק הייתי מכיר אנשים מפה, היה לי כיף. עד אז בסיומו של כל יום עבודה אני עולה בחדר המדרגות השומם אל עבר הדירה היפה והגדולה הזו, יושב על מחשב נייד ומתכתב עם הבריות ללא אינטרקציה פיזית. במובן מסויים מדובר בתרפיה מבורכת, אבל ככל שהזמן עוברנאגרת בי סוג של מועקה. לפני כמה פוסטים כתבתי שאין לי ממש כוח לפגוש אנשים,אך בין השהייה שלי פה לבין הצבא, מזמןלא הגעתי לרמה כזו של בידוד מבני אדםשאני לא סולד מנוכחותם. אני הולך הרבה בעיר הזאת, מזהה המון פוטנציאללתקופת זוהר חדשהברחובות. אפילו שאני לא נראה כך, אני צעיר.אנשים צעיריםצריכים להאמיןשהעתיד עדיין יכול להיות טוב איכשהוא. אם לאאצליח לשכנעאת עצמי שזהנכון, לפחות מדי פעם,אניגוזר על עצמיכתיבת פוסטים דכאוניים עד סוף חיי. לפחות מצאתי נושא אקטואלי ואישי לדב</div>Tue, 13 Apr 2010 23:34:00 +0200nobody@israblog.co.il (Numark)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430846&blogcode=11717266http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=430846&blog=11717266http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430846&blogcode=11713176<div align="right" dir="rtl">ככל שאני זוכר, כל יום שואה שאי פעם חוויתי היה שידור חוזר של יום השואה הקודם שחוויתי. כשהייתי צעיר ידעתי שאני אמור להיות עצוב וממורמר בגלל היום הזה. ידעתי אבל לא הבנתי, השתתפתי במסיבת האבל הלאומי הזו באותה האדיקות וחוסר המחשבה שתצפו למצוא אצל קנאי דתי. בחלוף העונות וככל שהתרחקתי מימי העוללות שלי התחלתי להבין באמת מדוע מצפים ממני לבכות. ככל שהבנתי יותר, הקושי לזייף אכפתיות ואמפתיה גבר. למה? לאו דווקא משום שאני סוציופת. אני מקווה שזה בגלל שבמבט נוקב עלינו, הישראלים, קשה לי לאתר ניסיון אמיתי לשמור על חשיבותו של יום השואה. אנחנו אומרים את אותן המילים שוב ושוב (ושוב, ושוב) במשך יותר מיובל. נעשה ניסיון רק לשמר זיכרון, דבר בלתי אפשרי ובלתי מועיל. אין זיכרון שלא נועד לכליה, לא משנה עד כמה קשה ונוקב הוא יהיה. הדמעות שלנו לא שוות כלום. הדרך היחידה לא לשכוח דבר מה היא לחוות אותו שוב, אולי לשחזר את הסבל, האמיתי, ללא עטיפה של טקסיות, לתקופה קצרה. נסו לצום במשך חודש או חודשיים, או לצפות ברצח אלים של רוב אם לא כל הקרובים שלכם. לאחר מכן הבכי עשוי להיות מוצדק. ממניעים דתיים, עבור אל שאינו קיים, אנשים רב</div>Mon, 12 Apr 2010 00:41:00 +0200nobody@israblog.co.il (Numark)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430846&blogcode=11713176http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=430846&blog=11713176http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430846&blogcode=11694214<div align="right" dir="rtl">רוב עם ישראל עדיין שקוע עמוק בחופשת הפסח, ובעוד פחות משעתיים אני יוצא לבסיס שלי אי שם בצפון.זה טבעה של עבודה במשמרות, כבר שנה וחצי שאני חי חיים כפולים, לפי המספרים!באזרחות אני יותר נינוח עם החברים שלי, פחות דרוך, ולא ממהר לשום מקום. בצבא אני עצבני, ממורמר, ואם אנשים שאני לא סובל מעזים לעמוד בדרכי לא אהסס לשדר להם שאני לא סובל אותם. הם בתורם לא יהססו להמשיך ולעלות לי על העצבים, סביר להניח שבמודע. אחת מתכונות היסוד שלי כאדם, שבאה לידי ביטוי גם באזרחות וגם בצבא, היא שידור תמידי של חוסר בטחון. כמעט כל בני האדם, גם ערסים וגם אנשים שבמבט ראשון נראים נחמדים, ישמחו לתפוס טרמפ על גבו של מי שנראה להם חלש. בתור אדם המגדיר עצמו כאבוליציוניסט אני יכול להבין אותם, מי לא ירצה לחזק עצמו מול הכנופייה שלו וגם מול ציפור הנפש האישית והפתטית שלו. זו פעולה הישרדותית טהורה.אני שונא עימותים, ולא אוהב להתרברב, או לפתוח את ליבי. אין לי חזות מפחידה, אני יחסית קטן מימדים ותמיד לבוש כאחד האדם. אולי משהו בתווי הפנים שלי יוצר איזה מראה של אדם הסבור שחרב דמוקלס תלויה מעליו באופן תמידי. חברים ויריבים כאחד נוהגים לראות</div>Sun, 04 Apr 2010 03:44:00 +0200nobody@israblog.co.il (Numark)http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=430846&blogcode=11694214http://israblog.nana10.co.il/comments.asp?user=430846&blog=11694214