כינוי:
Pennyroyal T מין: נקבה
RSS: לקטעים
לתגובות
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2007
gashes
פרקי הידיים כבר שורפים, בעלי אדמומיות ארגמנית שכזו. סגלגלה-אדומה.
פרקי הידיים כבר חלודים מהשיסוע של אתמול.
כבר שכחתי איך זה מרגיש, הכאב השורף הזה. להעביר את זה על העור ולחוש איך הסיבים נקרעים,
ללחוץ כנגדם אחד אחד, כמו סכין יפנית על סיבי בד משי.
עברו איזה שנתיים שלוש ועל הגפיים נשארו רק רקמות צלקתיות לבנות על גבי העור הפגום.
בואו נקרא לזה קאמבק.
כשהייתי קטנטונת בת 13, עליתי על השיטה. הייתי יושבת בחדר האמבטיה עם תער גילוח מחליד (ותודה לזריקת האנטי טטנוס)
מחזיקה אותו בין 2 אצבעות קטנות ביד ימין, ולוחצת אותו כנגד פרק יד שמאל. אז הייתי עוצמת את עיני וחושבת את אחת מהמחשבות
המזעזעות שהלכו לי בראש, האמת הולכות עד היום- אך מגבירה את הווליום שלהן.
ממש ככה, מעט קשה להסביר את הפעולה הזו בכתיבה- ובכלל, אך זה באמת דומה להעלאת עוצמת השמע בשיר, נגיד.
עד היום לעתים אני עושה את זה, ביני לבין עצמי. אז הייתי מגבירה את המחשבה המחרידה, כל כך חזקה וצועקת בתוך הראש שלי
עד שלא יכולתי לשמוע שום דבר אחר- ובום,
כל היד שלי התמלאה דם.
זה גרם לי מין עונג מוזר, חולני, לא בריא שכזה. עד היום.
רק שהיום המעשים האלו לא נעשים מעצבות גרידא, אלא יותר מרצון לעונג, בשביל לראות את זה נוזל החוצה,
בשביל להשחיט. להרוס. ממש לא לבכות, אפילו במצב רוח טוב.
הייתי אצלו בבית והסתכלתי בהחבא על העיינים שלו והן היו יפות נורא.
כחול מתכת, קר.
הוא הראה לי את כל הציוד הצבאי המוזר שיש לו, את אוסף הסכינים ואת האספקה הרפואית.
כשהוא הראה לי את אוסף הסכינים משהו במוח שלי נדלק. כל כך הרבה זמן עבר מאז..
"הן חדות?" שאלתי, ואיכשהו בלי לשים לב התחלתי להחליק אותה בעדינות על מפרק יד שמאל, לוחצת בהדרגה.
המוזיקה הרועשת שהתנגנה ברקע מהמערכת הוסיפה לאפקט.
"זה לא חד מספיק!" קבעתי והחזרתי את הסכין המקושטת למגירה.
לא פחדתי שהוא יחשוב עליי משהו לא טוב. אני מניחה שהוא מכיר אותי מספיק זמן בכדי לדעת שאני פחות או יותר פסיכית.
והוא אכן לא ממש נבהל, רק הסתכל בשעשוע-משהו על החיוך המרוכז שלי.
באחת מהמגירות נמצא תער רפואי של סקלפל (סכין קטנה איתה מבצעים ניתוחים), חדשה, בתוך עטיפת אלומיניות הרמטית.
"זה אולי הדבר הכי חד שיש לי כאן", אמר.
"תחתוך אותי", ציוויתי.
"אני לא חותך אותך!" פלט במבט משועשע.
"נו, תחתוך אותי!", אמרתי בעודי תוחבת את התער ליד שלו.
אז פרשתי את הידיים שלי ועצמתי את העיניים בקצת-חיוך וחיכיתי. עכשיו כשאני חושבת על זה,
זה סוג של מחוות התמסרות מטורפת. לא אופייני לי להפקיר את עצמי בידיים של אחרים.
אולי זה היה האבסינת', ואולי זה היה הוא.
בהתחלה קיבלתי חתך מהוסס ועדין, ואז עוד אחד ועוד אחד, הוא אפילו הרחיק לכת והשחיט לי את היד הנקייה,
יד ימין, שמעולם לא נגעו בה.
מתישהו באמצע על יד שמאל תוך כדי עצימת עיניים הוא החל לחתוך אותי מאמצע זרוע ימין בחתך של בערך 15 ס"מ,
שהסתיים קרוב למפרק האגודל. כיווצתי את עיני ופתחתי את פי מכאב ומהנאה מוזרה שלא ציפיתי לה,
והרפלקסים גרמו לי למשוך את היד בחזרה אליי אך הוא לא נתן לי.
"אתה יודע?"
"מה?"
"יש משהו נורא יפה בלהשאיר סימנים שכאלו.
כאילו, תחשוב על זה. מה שעשית לי עכשיו עליי כל החיים שלי. ולעולם לא יעלם.
גם אחרי שנפסיק להיות בקשר, גם אחרי שנצא מזה ונתחיל להזקן ויהיו לנו ילדים, או בעל או אישה, או סתם אם אחד מאיתנו ימות-
זה עדיין ישאר עליי. בכל מקום שאהיה הצלקת הזו עדיין תהיה על היד שלי.
וזה נורא יפה בעיני."
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
