הייתי בטוחה שאם אני אדחיק, אז זה יהיה כאילו כלום לא קרה.

                                              שאני אשכח מהכל די מהר..

                               למרות שבהתחלה כן רציתי לדבר על זה, לספר למישו,

                               אבל בדיוק כשהתחלתי לדבר הן התחילו לצחוק על זה.

                                     אבל זה קרה באמת, זו לא הייתה בדיחה.

                                                אני  כועסת על עצמי כ"כ..

                          על זה שלא צעקתי שלא הגבתי, פשוט השתתקתי מרוב פחד.

                                     למרות שבסופ התעשתתי והצלחתי לברוח.

                                    עבר חודש מאז ולא חשבתי על זה כ"כ הרבה,

                              אבל  בימים האחרונים זה הדבר היחיד שאני חושבת עליו.

                              אני רוצה לדבר על זה ולספר, אבל אני כבר לא יודעת למי

                                      או איך.. גם אין כל כך מה לעשות עם זה..

                          אני לא זוכרת איך הוא נראה, לא יכולתי להסתכל עליו מרב גועל,

                                     אז ללכת למשטרה זו לא ממש אופציה.

                                                      i walk a lonely road "  

                                          The only one that I have ever known  

                                                 Don't know where it goes                                               

                                        "  But its home to me and i walk alon                                  

                                                      אני מרגישה כ"כ לבד..