בזה הרגע נודע לי שאנחנו הולכים לעשות את ליל הסדר אצל סבתא שלי..

  גם הדודים שלי והבני דודים שלי יהיו שם.. שזה אומר עשרים ושישה אנשים דחוסים בתוך בית של מטר על מטר..

     וגם בכל ליל סדר שלנו יש הקטע הזה שאין מקום על שולחן אחד, אז תמיד מחלקים את כולם לשני שולחנות..

                                           השולחן של הגדולים והשולחן של הקטנים..

     ואני הכי קטנה מבין כולם.. ככה שלא משנה בת כמה אני אהיה, אני תמיד אשב בשולחן של ה"קטנים"..

                           וגם יש את הקטע הזה שצריך לקרוא את ההגדה במשך שעה וחצי..

                 ותמיד יש אצלנו כל מיני סוגים של הגדות, אז תמיד אנחנו מחפשים את ההכי קצרה..

                                                 כדי שנוכל להגיע מהר יותר לאוכל..

                                בכלל כל הקטע הזה של ארוחות חג נראה לי מזה מטומטם!

                                 תחשבו על זה... כל החגים שלנו מסתכמים במשפט אחד:

                                      "הם ניסו להרוג אותנו... הם פישלו.. בואו נאכל.."

                      ועד שכבר מגיעים לאוכל.. אז אחריו צריך לחזור לקרוא שוב את ההגדה..

             ובזמן הקריאה כולם פורשים לאט לאט לסלון עד שבסוף סבתא שלי נשארת לבד בשולחן..

                   אני אומרת, סבלנו פעם אחת במצריים למה להמשיך ולסבול שנה אחרי שנה?!

   >מקווה שאני אשרוד את ליל הסדר ואוכל לבוא ולהמשיך לחפור כאן.. למרות שלא נראה לי שמישהו קורא בכלל..<