לפני כמה שנים ביקרתי במוזיאון החלל והתעופה שבוושינגטון, המוזיאון הענקי מכיל את כל היסטוריית הטייס של ארה"ב
ישנם מטוסים מהראשונים שהוטסו, טילים אמיתיים שכבר לא בשימוש, ואפילו תחנת חלל ששימשה את נאס"א.
בעודי הולך בין דגמי המטוסים והמסוקים נתקלתי בתמונה גדולה של אילן רמון, התמונה היא חלק מאנדרטה גדולה
לזכר אלה שניספו באסון החללית קולומביה. מצאתי את עצמי עומד כמה דקות מול תמונתו של אילן רמון ודמעות זלגו מעייני.
באותם רגעים חשבתי על האנשים שנחשבים מלח הארץ, אילן רמון אחד מהם.
אילן רמון גם גיבור אישי שלי, בתור אחד שהחלל מקסים ומאתגר אותו אני מוצא את עצמי מקדיש את רוב זמני הפנוי לקריאה בנושא.
מאוד ריגש אותי שיש סוף סוף ישראלי ראשון בחלל , כשקוראים את ההיסטוריה של האיש מבינים על איזה אדם מדובר.
כמה שנים אחרי, בצירוף מקרים מצמרר מצא בנו אסף את מותו בניסבות דומות, כמה אכזריים יכולים להיות החיים.
איך 2 בנים נקטפו במשפחת רמון, כששמעתי שאסף נהרג (ואין לי שום קשר למשפחה וכל מה שאני יודע עלייהם זה רק מהתקשורת)
נזכרתי בדמעות שזלגו לי אז והרגשתי מחנק בגרון, הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ. לא להאמין שהשכול פגע פעמיים במשפחה הזאת.
אומרים שגם אילן וגם אסף היו אנשים צנועים שאהבת הארץ (מסתבר שאפשר לאהוב את המדינה גם אם אתה לא מתנחל או גר בשטחים)
והמסירות היתה ערך עליון בשבילם. מלח הארץ. אם היו בחיים בטח היו כועסים שהשתמשתי במילה מלוכה, אבל ככה אני מרגיש
כלפי כל משפחה שעברה שכול, בטח שבצירוץ מקרים טרגי כזה התחושה חזקה מתמיד.
מה אפשר להגיד לאמא שאיבדה את בעלה ואת בנה? שלא תדעי עוד צער? , זה כבר באמת משנה!?
שאת גיבורה אמיתית? היא באמת מרגישה ככה?!
מילים לא מתאימות למצב הזה כי לא הומצאו כאלה מילים שיכולים לנחם ולו במאומה , לא מילים ולא מעשים. רק המחשבות הפנימיות
של האם , ההתמודדת עם השדים , עם הריקנות והחלל שהם הותירו. הלב מתכווץ כשאני חושב עלייה.
מי יתן וזה יהיה החלל האחרון שלנו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עורב שחור לבן