פעם הייתי ממחנה השלום, חשבתי והאמנתי שאפשר לחיות זה לצד זה בשלום וחברות. בכל פעם שנגענו בחלום הזה
הצד השני דאג לפוצץ את אותו חלום תרתי משמע. אחרי כמה פיצוצים הבנתי (אולי באיחור) למה בחיים לא יהיה פה שלום.
שני עוגנים תרבותיים מבדילים בנינו לבין הפלסטינאים. שתי נורמות שונות . שני הבדלים עצומים בתפישת החיים שלנו. ובגלל שני אלה בחיים לא ישרור שלום . השוני הראשון הוא כמובן בערך חיי האדם. בזמן שאצלינו ערך החיים הוא ערך עליון ונעשה כל מאמץ להגן על אותו ערך (גם של חפים מפשע בזמן מלחמה) אצל הפלסטינאים יש סגידה מצמררת למוות. עצם הרעיון של שהיד הוא כבר צריך להיות פסול בחברה מתוקנת. לא ייתכן שלום אמיתי כל עוד בצד השני לא אוהבים את החיים, לא ייתכן שלום בזמן שבצד השני משתמשים באוכלוסיה כמגן אנושי.
השוני השני והוא לא פחות מהותי בא לידי ביטוי במבצע בעזה. תרבות השקר הפסלטינאית כבר עברה ממזמן את גבול הטעם הטוב. זה כמו שאדם משקר את אותו שקר כל הזמן עד שהשקר הופך לאמת. הם אימצו לעצמם תרבות שקר כל כך מפותלת ומנותקת מהמציאות שהם כבר לא יודעים מה היא המציאות ומהו השקר. מספיק לראות את הנאומים של חאלד משעל שמתאר שמסר האבדות שלנו הוא גבוה משלהם, ושהטילים שלהם הגיעו למרכז הארץ , הכל מבוסס אצלם על שקר ותרמית. ואי אפשר לבנות אמון בין עמים כשהעם השני אימץ את תרבות השקר.
ברור שישנם עוד הרבה סיבות למה שלום לא יהיה פה לעולם. וגם כאלה שהאצבע המאשימה היא כלפי ישראל, אבל 2 ההבדלים שהזכרתי הם הדבר בעיקרי. שלום לא יהיה...
הפסקות אש כן
לפחות ביינתים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עורב שחור לבן