שוב חוזר הניגון

חום יולי אוגוסט לא משאיר הרבה מקום לדמיון.

הורמונים מהולים בפרומונים זועקים כמעט לשמיים דרך גופיות שקפקפות ומכנסיים שחושפות חצי טוסיק.

אני מתהלכת במרכז המסחרי בעיירה ליד המושב לבושה במכנס שגדול עליי בשתי מידות ואולי יותר, חולצה מהווה ומשקפי שמש ענקיות שמסתירות לי חצי פרצוף בדיוק כפי שאני אוהבת.

גברים מעונבים חנוטים בחליפות משלחים אליי חיוך ואני אפטית כהרגלי.

אני בדרכי אחר אוזניות חדשות לMP כיוון וקניתי את האלבום של הקרנבריז ואני רוצה לשמוע אותו שוב ושוב ושוב עד שארצה להקיא את המילים החוצה.

אלבום סוחף משהו, ואולי לא,

סתם אלבום ששמעתי בשישי באוטו של עמרי, שניה אחרי שנטשתי את פלג, התורן החדש בחוץ, ושניה לפני שהזין של עמרי עלה וירד במעלה הגרון שלי תוך כדי נהיגה.

שירים שהמשיכו להתנגן לי בראש, גם אחרי שכבר נכנסנו לקיבוץ, וחנינו,

וכבר אחרי שהתגפפנו כל הדרך לדירה,

ואחרי שהבגדים שלי ושלו זנחו את הגוף לטובת הרצפה,

ואחרי שעשינו סקס מטורף,

הספקנו לריב, ולהשלים,

ולבכות (טוב נו, זה רק אני)

להאשים את האלכוהול בהתנהגות המטורפת וללכת לישון.

ובבוקר כשקמתי וליידי עמרי ישן עירום, וליידו חולצת "הארץ" זו כשהוא לבש בפעם הראשונה שהכרתי אותו, איי שם לפני שנה לערך,

הבנתי שאולי הגיע הזמן להפסיק.

אי אפשר לשכב עם מישהו שנה ואחר כך לצפות ממנו שיאהב, כי כנראה שזה לא מציאותי.

ואם זה כן, זו לא המציאות שלי.

ועברו כבר ארבעה ימים נטולי עמרי, ואני בסדר, אפילו מחייכת מידי פעם כשיוצא.

ועכשיו אם תסלחו לי, אני אלך להאזין לקרנבריז.

זכרונות, בכל זאת.