אבא צמוד למרקע בימים האחרונים. בקבוק בירה ביד אחת, גרעינים בשנייה והעיניים מרוכזות בדמויות הקטנות שבקופסה. החולצה שלו מלאה כתמים של ארוחות צהריים שנאכלו בחיפזון והסח הדעת תוך כדי צפייה. לפעמים הוא קורא לי לשבת איתו, ויחד אנחנו מאזינים לדיווחים בסקיי, פוקס, סי-אן-אן ובי-בי-סי. אני מתרגם לו את המילים הקשות והוא נותן לי בירה. בכל עשר דקות, כמו שעון, הוא טופח לי על השכם ואומר "אז מה, ביירות, בקרוב אצלך?" וצוחק כמו פסיכי. הזיפים שלו מלאים בקליפות של גרעיניי חמניות.
ישנן הרבה סיבות לסלוד מהשם שלי. הוא ערבי, יוצא דופן וגורם לאנשים לשים יד על האוזן, לרכון לעברי ולצעוק לי בפנים "מה אמרת?!". אבל הכי עצבן אותי שביירות זה שם של בת. גם לאח שלי יש שם ערבי ומוזר, אבל לפחות סואץ' זה שם של בן.
אמא מתייפחת לפעמים, ומעמידה פנים שהיא מנסה לעשות זאת בסתר. "אם רק שרון היה עדיין ראש ממשלה, כל זה לא היה קורה. ואם היה קורה, כבר היינו מנצחים". קשה לראות בה את אותה האישה שרק לפני חמש שנים זעקה מרה כששרון ניצח את ברק בבחירות. פושע מלחמה, רוצח המונים, גרוע יותר מביבי, שום כינוי לא היה שפל מדי בשבילו. אמא שלי סובלת מאמפטיה קשה לאנשים בתרדמת. כשהיא ואבא רבים הוא ישן ברציפות כמה ימים, עד שהיא סולחת.
"החיזבאללה הוא רק בובה שממלאה פקודות" לוחש לי סבא בזמן שסבתא עסוקה במטבח. "אתה מתכוון לאיראן?" אני שואל בתמימות, וסבא מסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח. "אני מתכוון לרוסים! מה לעזאזל לימדו אותך בבית הספר?" הוא מנמיך שוב את קולו, מגניב מבטים לעבר המטבח. סבתא מזמזמת לעצמה שיר לכת הונגרי נושן, והוא נרגע. "תקשיב לי טוב," הוא מביט לי היישר לתוך העיניים, "יום אחד, אני כבר בטח אמות עד אז, הרוסים יתקפו ולנין יהיה הצאר העולמי. אתה חייב להיות מוכן. תבטיח לי שתהייה מוכן".
"אבל סבא," אני מתפתל באי-נוחות מול מבטו היוקד, ומול כך שאצבעותיו ננעצות בכתפי, "לנין מת, כבר לפני מלא זמן". סבא עוזב אותי. "מת? מת?! הוא שוכב לו שם בהחייאה מושהית, לעיניי כל!" הוא קם, עינייו רושפות וצועק לסבתא "הבן שלך גידל לנו נכדים סתומים אחד אחד, כל הכבוד באמת!" ויוצא לחצר, להתכונן לפלישה הסובייטית הבלתי נמנעת.
"אל תתייחס אליו" מנחמת אותי סבתא בחביבות, "יש לו אלצהיימר. עוד מלפני שהתחתנו. הוא קיבל את זה כעונש מאלוהים בגלל שהוא הפסיד את כל הכסף שלנו בקלפים".
"אני לא לוקח אותו ברצינות, הוא סתם מתבדח" אני מנסה להרגיע אותה.
"מה? על מי אתה מדבר?" היא שואלת בחיוך, ובודקת למה המרק שהכניסה למדיח עוד לא מוכן.
"זה הכל באשמתך" מתווכח אבא. "אם היית נולד חודש קודם היינו קוראים לך צידון".
"אם הייתי נולד חודש קודם הייתי פג" אני מנסה להחזיר מלחמה שערה. "אתם התקדמתם מהר מדי, זה מה שקרה."
"תגיד לי, ביירות", הוא מנסה גישה חדשה, "יצא לך פעם לנהוג בנגמ"ש, שעה שחברייך ליחידה, שחייהם נתונים בידך והם סומכים עלייך שלא תפקיר אותם, מדממים למוות מפגיעות צלפים?"
חשבתי על זה לרגע. "אה... לא."
"אז למה שנקשיב לדעתך?" והוא מגביר את החדשות, מטביע את טענות הנגד שלי בגל של מלחמה, הרוגים וקונספירציות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
