מסתכלת על עצמי במראה,
המשחת שיניים והמברשות משתקפות בה גם הן,
כמו כן גם המקלחת, מברשות השיער
ויחד איתן משתקפת העצבות.
מן מוות כזה שמשתקף.
הייתי רוצה להאמין שמוות מסמל יחד איתו
גם היוולדות מחדש.
אך יש לי ספקות לגבי זה.
בעצם, יש לי ספקות לגבי האם אני בכלל מתה בלעדיך ?
אני נוטה לחשוב שזה משהו שהכנסתי לעצמי לראש,
במירוץ המתיש הזה לאהבה אינסופית, אהבה
חסרת גבולות שאני ואתה חולקים.
אבל באותה מראה אני רואה את
הרצון, לא את הביצוע של האהבה
הוא משתקף אליי כמו סכין ללב
מזכיר לי כמה אני רוצה אהבת אמת,
אבל אפעם לא לקחתי בה חלק
אפילו כשאהבת אותי, אני מצטערת,
אבל אהבת לבד.
כמה שהייתי רוצה להגיד שהאהבה שלנו הייתה
חסרת גבולות,
עמוק בלב אני יודעת שאהבה ש.ל.ך הייתה חסרת גבולות.
אז למה אני נתקעת עליך?
למה כל שיר מזכיר לי אותך?
הכל פסיכולוגי אני חושבת.
אולי אם אני אודה בזה
זה יעזור
זה יעבור
לא היית אהבת חיי,
לא אהבתי אותך בלב שלם,
תמיד פזלתי לצדדים כי אפעם לא היית מספיק טוב בשבילי
הדבר היחיד שהיה בינינו ואני יכול להגיד
שגם אני הייתי חלק בו, זה האמון הענק שהענקנו אחד לשניה.
סמכתי עליך בעיניים עצומות,
אפילו עכשיו, כמה שזה מעורער
ואני משלימה עם העובדה שלא באמת היית
עושה הכל בשביל למחות את דמעתי, אני חושבת שיש בינינו אמון.
הכי מצערת אותי העובדה,
שלא נותרת שם בשבילי כחבר,
כאח.
אבל, אי אפשר לקבל הכל בחיים נכון?
כולי תקווה שיום יבוא ונוכל לדבר ולשתף
אך בינתיים אני אוגרת בתוכי כל כך הרבה כעס
עליך.
בעיקר על עצם העובדה שלא חשוב לך מספיק לדחוף אותי בלוז העמוס שלך,
שאני לא מספיק חשובה בשביל להקדיש לי זמן
אבל, אני כבר יודעת שאתה לא מספיק טוב בשבילי, מצטערת.
<אתה לא מספק שום צורך קיומי בשבילי.>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
happy face:]